ארעיות

בהתחלה אתה בונה בין ענפי עצים ושיחים עולם ומלואו, לך,
ולחברים שבשכונה.
עם הזמן מתפתחת המשיכה אל האבן וארבעת הקירות.
בריחה מארעיות אל ארבעה קירות יציבים ובניין.
הבניין, הבית שלך, מסמן אולי יותר מכל את היציבות.
וכך לא תמצא את עצמך בונה מחימר, מענפי  דקל  או מעץ פה ועץ
שם.

גם סבכות ברזל ישנות
שהיו מקשטות ארונות של לחם, אינן כבר בנמצא.
חומרים מתכלים. ארעיים.

אבל אז, אובדן פה ואובדן שם, מראה לך.
שבין קירות חזקים מאוד ישנה לעיתים
הארעיות הגדולה ביותר:
אדם יקר שהולך לדרכו רגע אחרי שהכל החל,
דברים שלוקחים אותך. והקירות? מה עליהם אז?

ואז החומרים האלה,
שכאילו לא הגנו עליך מפגעי הטבע,
הופכים מחבקים לרגע, חמים,
כי הם שם עכשיו, הם פה,
כמוך.
אם רק תסתכל עליהם לרגע ותחשוב אחרת,
בית הציפורים הזה, עם הקש שמעל
וארבעת העצים שתומכים בו - הינם הקן המושלם,
והציפורים, סמל החופש,
מרגישות בו בבית.