היא הייתה שקועה בקריאה אינסופית של פילוסופיה קיומית עד כי לא
שמה לב שמחוץ לדלתה יושב לו חתול ומיילל. מייחל שתיפתח את דלתה
ותמזוג לו קערת חלב.

זה היה יום קיץ שטוף שמש ושטוף זיעה וכל האנשים שעוד עברו על
פני החתול בחוסר ברירה בדרכם מכאן לשם, מיהרו כל כך שאפילו לא
טרחו לעצור ולהביט בו. הם שמו פעמיהם אל המזגן. המזגן- זה
שמציל אותם מהשמש, מהחום, מעצמם. כל כך מרוכזים בחום שבחוץ
ובחום גופם ואינם משתהים לקולות המייתו של החתול.

החתול לא יכול היה להאשימם למרות ההתעלמות הבוטה כיוון שגם הוא
עצמו דאג כרגע רק לעצמו. אבל מה הוא בסך הכל רצה? צלוחית חלב?
בינתיים עד שיקבל את מבוקשו, הוא ישב מחוץ לדלתה ויילל. מרוב
עייפות דמו ייללותיו לפעיות כבשה. זה לא שינה דבר מחוסר תשומת
הלב שקיבל מן האנשים שעלו וירדו במדרגות ועל אחת כמה וכמה לא
מההתעלמות המוחלטת של זו שישבה מאחורי הדלת הסגורה, לא מודעת
בכלל לקיומו של החתול.

דף ועוד דף והדקות החמות מיבשות את גרונו של החתול, שמתענג מדי
פעם על משב רוח חולף מחלון צר בקצהו של גרם המדרגות. פה ושם
היה שומע חריקה של רגלי כיסא העץ עליו ישבה ותזוזה בחוסר נוחות
לפנים ולאחור. הוא יכול היה להרגיש שהיא מאוד קרובה אליו.
במרחק של שני מטרים לכל היותר ועם זאת כל כך רחוקה. יושבת לה
שם בפנים. בטח יותר קר שם, חשב לעצמו החתול והמשיך ליילל.
לפחות שתפתח את הדלת ותכניס אותי פנימה. על צלוחית חלב כבר
מוגזם לחלום.

לאחר כמה שעות כל המילים והמשפטים כבר היו כל כך מבולבלים
וחסרי משמעות שהגיע הזמן להרים את הראש מתוך הקלסרים המאיימים
בעומסם. אני צריכה פינוק, חשבה לעצמה. המבחן יחכה. עכשיו צריך
למצוא משהו שיעשה לי טוב, ירגיע, ירענן- התשובה שעלתה בראשה
הייתה מוחצת. היא קמה מהכיסא, לקחה את ארנקה והלכה לפתוח את
הדלת. מחוץ לדלת ראתה חתול. הוא היה לבן- אפרפר עם כתמים
חומים, אף ורדרד וזנב ארוך. הוא לא היה גדול במיוחד. בטח עוד
לא חתול בוגר, חשבה לעצמה.

תחושת אי נוחות מילאה אותה כשחלפה על פניו וירדה במדרגות. היא
עצרה בדרכה במשרד התברואה כדי לבקש שיבואו לקחת את החתול שעל
סף דלתה והמשיכה לעבר חנות המכולת לקנות גלידה מתוקה. לא חושבת
לעת עתה על המבחן וגם לא על החתול המת.