אתמול בערב הכל חזר אליי. כשהגעתי לשם הכל היה בסדר, הכל היה
כרגיל, עד שביקשתי מהם לבחור סיפור. אור ניגש לשידה שליד מיטתו
והראה לי את החוברת שלך. הוא שאל אם אני מכירה אותה. עניתי
"בטח", וביקשתי ממנו שוב לבחור סיפור. נדמה לי שזו הייתה טעות,
כי אולי הייתי צריכה לדבר אתם עליך. הרגשתי רע. אור בחר את
"דרך הלב". 'כמה אירוני', חשבתי. אלמוג התחיל לקרוא, ושמתי לב
שהוא התקדם מאוד בקריאה. בסיפור סופר על לב שהחליט לצאת לטייל,
ועל הדרך שהוא עובר. את סוף הסיפור אני עוד לא יודעת, כי לא
הספקנו לקרוא את הכל. במוחי כבר תיארתי את הלב שלך, ואיזו דרך
הוא עובר כל יום- מסע בין כל הלבבות שכל-כך מתגעגעים.
אור קרא עוד כמה עמודים, ואז אמרתי שזה מספיק, כי כבר מאוחר
והם צריכים לישון. כיסיתי את אורצ'יק ונתתי לו נשיקה. הוא כל
כך חמוד, ובוגר. (מצחיק, למי אני מספרת את זה, כאילו שאתה לא
יודע). הוא מתנהג בצורה בוגרת גם כלפי אלמוג, למשל כשהפציר בו
ללכת לישון. אלמוגי קצת התפנק. הוא לא רצה ללכת לישון. בכלל,
בפעמים האחרונות שבאתי לשמור עליהם הוא מתקשה להירדם. הוא מבקש
שוב ושוב שאשאר אתם עד שהוא יירדם. ואיך אפשר לסרב לו? אתה
וודאי מבין למה אני מתכוונת. לקח עוד הרבה זמן עד ששניהם
נרדמו, אבל לבסוף שני זוגות עפעפיים נסגרו והחדר התמלא בחלומות
פז. ירדתי למטה ונחתה עליי עצבות.התיישבתי על הספה ובהיתי
בתמונה שלך, שעל הקיר. כבר יותר משנה עברה מאז שאדווה התקשרה
עם הבשורה המרה- "אבא נפטר היום בבוקר", וחושך שרר מאז בלבי,
לפחות בחלקו ששיך לך. אני זוכרת את הקול שלה, ואת הקול של אמי
שחזרה בבכי ואמרה לה "אני לא מאמינה". אני ואמא התיישבו על
המיטה שלי ובכינו. שום דבר כבר לא היה חשוב יותר. התלבשנו
ורצנו אל הבית שלך, שאליו כבר לא תחזור. עלינו למעלה, לחדר של
אבנר. הוא ישב בקצה המיטה וראשו היה מורכן. לא ידעתי מה לומר.
לבי נשבר למראהו. הייתי אתו קצת, שנינו לא אמרנו מילה. ואז
נכנסתי לחדר השינה שלך ושל ענת, שהיה אז ריק מתמיד. אור ואלמוג
ישבו ליד המחשב. כשאמרתי שלום הם ענו לי בחזרה, בקולם העליז.
כשהם הסתובבו חזרה למחשב התחלתי לבכות. הם לא ראו. אחרי כמה
דקות הם שאלו אותי אם שמעתי מה קרה לאבא שלהם, שהוא קיבל
סחרחורת ומת, אמרתי שכן. ידעתי שזה לא היה בדיוק כך, אבל זה לא
היה משנה. מה שמשנה זה שאתה כבר לא היית שם. כבר שנה עברה
,ברוך, יותר משנה, בלעדיך. אני עדיין לא מאמינה שאלוהים יכול
לקחת מעמנו מלאך. איך זה הגיוני שבן אדם שכה זקוקים לו כאן,
ובעתידו טמונים עוד חיים שלמים ומלאים כל כך, יילקח באכזריות
קורעת לב מאתנו. זה קשה מנשוא. זה תמיד יהיה קשה. הזמן לא
ריפא, ולא ירפא כאב כה עצום.
פתאום נשמע הטלפון. הצלצול הזה זעזע אותי והעיר אותי מן
המחשבות. זו הייתה ענת, היא אמרה שהיא תאסוף אותי עוד 5 דקות
ותחזיר אותי הביתה.
כשהגעתי הביתה, התארגנתי לשינה ונשכבתי במיטה. לקח לי אולי שעה
וחצי להירדם. לא הפסקתי לבכות. חשבתי עליך, על כל הרגעים
והחוויות שהיו לי אתך, הטיולים, השיחות, ובכיתי. חשבתי על
אורצ'יק ואלמוגי, שאבא שלהם לא יזכה להיות אתם בכל ההתבגרות
שלהם. בבר מצווה. בחתונה. גם אבנר צריך אותך מאוד, לשתף אותך
בחוויות גיל ההתבגרות, לקבל ממך את העצות שהיית כל כך טוב
בלתת. אדווה צריכה גם כן להמשיך בחייה בלי אבא. וענת, ענת
צריכה אותך בכל המובנים.
ברוך, אני לא יודעת למה אני כותבת את זה, או למה אני מפנה אליך
את זה, אולי כי יש איזו פינה דמיונית במוחי שיודעת שאתה קורא
את זה. ואם כן, אז רק שתדע:
אני מתגעגעת ברוך, אני מתגעגעת.