מה לא נאמר על הבליינד דייט. "יאללה, יאללה תרשום מספר", פקד
עלי צחי.  "אחי, עזוב'תי בשקט" אני עונה לו, אפוף אדים של איזה
100 פוספטים בריאים המתחברים יחד לסילסול דקיק של וינסטון
לייטס.  "מה איכפת לך?" הוא, שואל מעבר לאפרכסת ואני לא מצליח
ליצור במוחי רצף הברות שיביא אותי למילה הראשונה במשפט הראשון
של הפיסקה הראשונה בנאום חוצב הלהבות שלי נגד הבליינד דייטס.
בחור בן 26 שלא ממש טעם בליינד דייט. דווקא היו לי כמה: עם
מכוניות, עם ציונים. אני חושב שהבליינד דייט הראשון שלי היה
כשהייתי בן שמונה. היו לה עיניים חומות ושיער חום בהיר חלק
וגולש. אבל כנראה שבאותו יום שכחו לתת לה דוגלי וכך מצאתי עצמי
לפתע, מעבר לפינה שליד הבית, שרוע על הריצפה כשכלבה מדהימה
עומדת לי על הגב וחושבת שאני מהשוארמה של אברהם. אח"כ שמו אותה
בהסגר ונראה לי שדי ריחמתי עליה אפילו שהזריקו לי טטנוס.
"הלו, אתה שומע? מה סגרנו?" הקול שמעבר לאוקיינוס המחשבות
בוקע, ואני ניעור. האמת - אני באמת לא יודע מה יש לי נגד זה
אבל בכל פעם שהנושא עולה אני מיד מצטרף לקואליציה של
החוכמולוגים: "תכל'ס - יצא למישהו פה משהו מבליינד דייט?" אני
שואל. אני יודע. אין כל-כך מה להפסיד. אבל אצלי אלה כנראה
האנרגיות. זה מתחיל בציפיות ומחשבות על מי שאני אפגוש. אח"כ זה
ימשיך בכל מיני פאדיחות קטנות ובסוף ברגשי אשמה. מה, חסרות
דרכים להכיר בנות? אנשים חיים, אנשים עובדים, אנשים לומדים,
אנשים יוצאים לבלות, הולכים לים, למשחק כדורגל (שם זה השוס של
הבנות). אנשים הם אינטראקטיביים. אז למה אני צריך להמר? כי יום
אחד גיליתי שלא הייתי מתחיל עם אף אחת מהחברות של חברים שלי.
נו, זה לא אומר דרשני על המיועדות? אנשים שונים זה מזה. אולי
זה חלק מהמותר שלנו כבני אדם מול בעלי-החיים. כשהלביאה בספארי
בשלה והחברה שמטפלים בה רוצים גורים אז הם מארגנים בליינד-דייט
עם איזה אריה (במלעיל), שמארגן לה את המקבילה של האריות לקשר
זוגי חם ואוהב. אבל אני? מה אני סמל ראשון מוקד (ע"ע
גבעת-חלפון), שאיזה ויקטור חסון יארגן לי את שיפרה? כי אני,
בעיניים שלי, בחושים שלי, גם אם זה לוקח לי קצת זמן, אני יותר
חושב בכיוון של יעלי.  וגם אם אין יעלי בסביבה - אני אמצא
אותה. כי אין כמו המבט הישיר בעיניים, כמו הגילוי המדהים הזה:
וואו? אני מעכל? אני חייב לתקשר איתה. וזה אני, אני ולא מלאך,
אני ולא שרף שגילה את המבט הזה. לא חברה של חבר שלי שזרק לי
לינק. ורצוי גם לדבר קצת לפני זה. כי כדי להתאהב צריך קצת יותר
ממבט אל החיצוניות. קצת פנימיות, ככה על קצה המזלג, כדי שבבטן
יהיו פרפרים אמיתיים ("להשפריץ ניטים", למי שעוד לא מכיר).
אז למה, אחרי כל-כך הרבה שנים שאני חי עם חברות, ועכשיו, ממש
עכשיו, חלון קטן של זמן מותיר אותי לבד, בלי אשה, למה בכל זאת
אחרי כל זה אמרתי "טוב תביא"? אולי כי אני נכנע ללחץ חברתי.
אולי ללחץ פנימי שרוצה פתאום ריגושים או שמא סתם כי הכוס השניה
של הג'יימסון הטביעה לי את כל התאים של ההגיון במוח, והשאירה
אותי עם הרפלקסים החיתיים. חיה ושמה אדם שזקוקה לריגושים יש
מאין. ואולי כי אין לי פרצוף לחיות עם עצמי בגיל 26 בלי שהייתי
בבליינד דייט. מה אני אספר לנכדים?? סבא שלכם הוא עמוק? מה זה
עמוק, דיפ שיט, אנשים, דיפ שיט.