יושבת במקדש חשוך, בלי אור
עם בקבוק יין שממסטל
וסגריות שפותחות את הדמיון
שוכבת במקדש אטום בלי אויר
עם כאב לב שהורג
ודמעות שלא מפסיקות לזלוג.
עם מוזיקה פסיכודלית
ופסיכולוגיה בגרוש,
מנסה למצוא פתרון
בבואה לא מוכרת נשקפת אלי מהמראה,
אולי זאת אני,
זה בטח אתה.
מבטים נעוצים בי מכחים שאני אתפכח
כשבעצם אני שכורה כל החיים
ממך
לא ממני, לא מאחרים.
צלצול טלפון מחזיר אותי שניה למציאות
מנתקת את החוט
אני שוב פעם רדומה.
עיניים עייפות ורטובות מסתכלות עלי.
ברקע גשמים, נהרות זורמים
ברקים, רעמים,
כולם ממשיכים
רק אני תקועה במקום.
היין גורם לי לחשוב יותר עליך
הסגריה גורמת לי יותר לאהוב אותך.
בתוך מקדש חשוך, בלי אור,
מנסה לפתור את החידה
אתה אוהב אותו, אותו
או את עצמך.
אור קלוש זורם בשקט
מנסה להתחמק מצעקה
שבאה ממני בגללך
בשקט טוטאלי מחריש אזניים
אני קמה והולכת
מסתובבת סביב ציר דמיוני.
נשכבת על הרצפה,
פוקחת עיניים לשמיים
דרך תקרה,
הכוכבים נופלים ואני מבקשת משאלה.
הרעמים והברקים ממשיכים
ואף אחד לא שומע, בטח לא אתה.