ת"א ירושליים  

אוטובוסים  נוסעים  כל  הלילה  לירושלים. אני עולה על  אחד מהם
בערך  בשלוש  ומגיע   לפנות  בוקר. נע עם  נחיל  האנשים ובשעה
ששמש הבוקר כבר מחממת  עד כדי זיעה אני עובר ליד ארונו  של
רבין.
חזרה הביתה. אריזות  אחרונות ובצהרי אותו  יום אני, לראשונה
בחיי על  מטוס  לניו יורק .
אין  סרטים  ואני מצליח לישון  כל  הטיסה ולהתעורר בתזמון
משביע לכל הארוחות.
נחיתה.
אחרי  כל  הביקורות, לוקח  את  התיק השחור ממשטח הכיור ומביט
על  עצמי  בראי. במעיל העור אני מדמיין   שאני מרגל ואומר
לדמותי בקול  רם:
"let`s  go  to  work"

מנהטן צהריים

טיפות  הגשם  יורדות  באלכסון  לא נראות  בערפל אבל  נופלות
בחזקה על  המשטח האפור
ועלי
הידקתי את  המעיל, הידיים בכיסים, הראש מקדים  במעט את  קו
הכתפיים  .
הטיפות  החליקו  על  העור השחור,  עוזרות  לי  לעבור בלא חיכוך
את  האנשים  הבודדים  שנעו  על  המדרכה.
המשכתי קדימה בניסיון  להישאר אדיש אבל  לא להרטב יותר מדיי
לפני שאני חוזר למלון.

ת"א

אני ליד בניין  העיריה גשם  דק יותר נופל , אני מאחר לפגישה
איתה, היא כבר אמורה לגמור אצל  הרופא ואני לא מוצא את
הרחוב.
לא ברור לי למה אבל  אני  נתקף  בלחץ  . כבר הרגשתי את  התעוקה
הזו אבל  עכשיו  זה מאיים לחנוק אותי עד שאני  חושב שאהבה היא
פיצול  אישיות  בשניי גופים שונים.
אני מגיע לרופא והדמעות  הבודדות   נבלעות  על  פני בטיפות
הגשם .
שאתה צעיר ורע לך, אתה צריך  ללבוש את  מעיל  העור השחור שלך
ולצאת לרחוב, ללכת  נגד האנשים  והגשם. תחשוב על  העור השחור
מגן  עליך  מפניהם ומדמעות.