אתה קם בבוקר,
מסתכל במראה,
וכלום. נאדה.
ריק, כמו בקבוק שאתה מקבל עליו 25
אגורות החזר, משלמה במכולת.
אם תנסה להסתובב במיטה, כדי לחבק מישהי,
לא רק שתפגע באוויר,
אתה גם תיפול מהמיטה (שזה מובן כשאתה חי
בחדר שכפי הנראה שימש בעבר כצינוק).
באנחת ייאוש מוכרת מדי, אתה משלים (שוב)
עם העובדה.
אז אני סינגל.
so sue me.
ואז צצות לך במוח כל הקלישאות,
אלו שנועדו לשפר את ההרגשה,
ורק זורות עוד מלח על הפצעים:
"לישון באלכסון"
"ניצול מלא של המיטה"
"תרגיש חופשי, אתה לבד"
"לא צריך לדאוג לאורגזמות של יד ימין"

לא בא לך להקיא?

אופציית החיפוש המהיר בזיכרון,
מגלה לך שהתעוררת לתוך וולנטיינז דיי.
חג הפאקינג אהבה.
בינך לבין עצמך, תהיות:
זה לא נשמע כמו קונספירציה של הממשל האמריקני?
משהו סטייל מולדר וסקאלי?
הרי אתה כבר יודע:
כשיש אהבה, יש לי יום יום חג.
לא צריך יום מיוחד בשביל זה.
כשאין אהבה, היום הזה רק מסייע בהגברת חשקים
עזים להיכנס לחנות "כלי זמר" הקרובה,
לצאת עם מאתיים פסנתרי כנף,
לעלות לגג של עזריאלי,
ולהשליך אותם על כל זוג אוהבים (פוציניו) שאתה
רואה עובר מתחתיך.
קונספירציה.

ואף על פי כן, נוע תנוע. ואתה נע, אל עבר הדלת,
פותח בתנופה, מצית סיגריה לדרך, ויורד לאוטו.
שכמובן, לא מניע.
עכשיו לך דבר ללמפה.
חצי שעה של דחיפות, ושני כתמים עגולים בדיוק
מילימטרי מתחת לבתי השחי (הלכה החולצה),
ואתה מתייאש.
i give up.
עולה חזרה הבייתה, מקלחת זריזה, חולצה נקייה,
מרגיש טיפ-טיפה יותר טוב.

המפתח נעוץ בדלת, ואתה, מגושם כרגיל,
מועד על הנעל שלא הצלחת למצוא (עד עכשיו)...
עכשיו:
מילא - מעדת,
מילא - נפלת על הפרצוף,
מילא - שברת את האף,
אבל טמבל, לא מצאת משהו אחר היאחז בו,
חוץ מהמפתח?
יופי, שברת אותו.
עכשיו חצי ממנו תקוע במנעול, נראה אותך יוצא מהבית.

זהו.
הגיעו מים עד נפש.
בהבעת טימטום נוספת, מיותרת לחלוטין,
אתה בועט בדלת. בכל הכוח.
nice move, hot shot
זועקת הרגל (היחפה) שלך.
אכן, פלדלת חזקה ועמידה. הוכחנו את זה.
אתה לבד,
כואב לך בכל מקום אפשרי,
אתה תקוע בבית,
ואתה רק רוצה להתמסטל ולישון,
לשכוח שהעולם הזה פלוס כל מה שמסביבו קיימים בכלל.

ואז,
אתה מקבל את הנשיקה,
החמה,
הרטובה,
האוהבת והמוכרת כל כך,
ומתעורר.