[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל קנון
/
מגע של אמא

הסיפור שאני הולך לספר לכם עכשיו שמור בזכרוני ובליבי כבר זמן
רב, אולי רב מדיי, הוא שינה את כל חיי לבלי הכר, ולכן אני נוצר
אותו בליבי כמטמון יקר ערך.

בכל ילד מפעמות המחשבות והחששות, ואולי גם הפנטזיות כי הוא
מאומץ. לעיתים מביטים הילדים בהוריהם שגידלו וחינכו אותם
ותוהים האם אלו הוריהם האמיתיים, או שמע ההורים שילדו אותם
אינם מוכרים להם, ומסתובבים באיזה שהוא מקום אחר, ומגדלים אחים
זרים וההורים המגדלים אותם אינם אלא שחקנים המשחקים תפקיד של
הורים בהצגה הגדולה של החיים.

לי זה קרה במציאות, אצלי זה לא חלום או פנטזיה.

כשהייתי בן 13, החליטו הוריי המאמצים כי אני מספיק בוגר ובשל
לשמוע ולהבין את הסוד הנורא מבלי שהדבר יגרום לי נזקים נפשיים,
אך כמה הם טעו, עד כמה אינם מכירים אותי ואת גורלי.
בהפתעה הם קראו לי מהחדר לסלון אחר צהריים חורפי אחד, אמא
הייתה בוכיה במקצת ואימצה אותי מיד קרוב אליה לידה על הספה
הגדולה, ואבא, ישוב בכורסה הגדולה שהייתה רק שלו, לקח על עצמו
את תפקיד המבשר, ובעדינות סיפר לי כי בגיל 3 חודשים הם לקחו
אותי אל ביתם מאחר ולא יכלו ללדת ילדים משלהם, ומאז הם חשים
כאילו שאני בנם שלהם.

התעכבתי לרגע במוחי על ה"כאילו" שנפלט מפיו של אבי מבלי
שנתכוון לכך, אך חיבוקה העז של אמא שהתהדק עוד יותר על כתפי,
והדמעות שזלגו על חולצתי והשאירו שם כתם מלוח באו להסביר הסבר
משלהם את הכאילו.

לא ידעתי מה להגיד.

אבא אמר שהעובדה שהם אומרים לי את זה לא אמורה לשנות מאום,
ואין סיבה כי נתחיל להתנהג אחרת, או נחשוב אחרת, והסיבה היחידה
שהניאה אותם לספר לי זאת הייתה כי אינם רוצים לשקר לי במאום,
וכי הם חושבים שיש לי הזכות לדעת פרט כה חשוב על עברי ועברם
הם.

השתדלתי מאוד לעצור בדמעות הבגידה שעלו בעיניי וחנקו אט אט
במעלה גרוני, ועד היום אני מצטער על השאלה שנפלטה מפי באותו
הרגע מבלי שהייתה לי האפשרות לעצור אותה, ושאילו יכולתי הייתי
בולע אותה חזרה - "אני יכול להמשיך לקרוא לכם אבא ואמא?".

המשכנו לשוחח במשך שעה ארוכה. אבא ואמא הסבירו לי כי אינם
יודעים, יכולים או רוצים לדעת מי הוריי הביולוגיים, אך לי
שמורה הזכות הזו לדעת בעוד 5 שנים כשאהיה בן 18. הם סיפרו לי
איך ראו את תמונתי בלשכת האימוץ התאהבו בי מיד והחליטו כי אהיה
בנם, איך ראו אותי פעם ראשונה. סיפרו חוויות וזכרונות כמו -
איך הביאו אותי הביתה אחוז בזרועותיהם ומחבק אותם כאומר - על
תעזבו אותי, אל תחזירו אותי לבית-חולים ממנו לקחתם אותי, על
הפעם הראשונה שקראתי להם אבא ואמא, ועוד זכרונות שלהם מאוד
קסמו ואף העלו חיוך כואב בפניה הדומעות של אמא, אך לי נראו
לפתע מוזרים וזרים במקצת.

אני זוכר גם את סוף השיחה שבה הבטיחו לי כי מלבד שלושתינו, אין
נפש חיה מבין החברים והשכנים שיודע על כך, ומאחר ולשניהם אין
משפחות בארץ, הסוד יישאר רק שלנו. לאחר השיחה אפשר לאמר כי מעל
פני השטח החיים חזרו למסלולם במהרה . בתחילה היה מעין מתח מוזר
ביחסים בינינו, ובפעם האלף אולי חשבתי כמה חבל שאין לי עוד
אחים, משום שבבית מלא אנשים אפשר להתכנס יותר בתוכך ולתת
לאחרים למלא את הבמה כך שיונח לך לנפשך.

אבא ואמא ניסו להוכיח יותר מתמיד כמה הם הוריי, ולמען האמת
התנהגותם נראתה מעט מגוחכת בשל המלאכותיות שבאכפתיות המוגזמת,
אך כמובן שסלחתי להם על כך. למרבית ההקלה במהרה כל זה חלף,
והחיים חזרו למסלולם הרגיל.

במשך כל השנים האלה מאז שגילו לי הוריי את הסוד התעוררה בי
סקרנות שהלכה וגברה עם הזמן -מי הוריי האמיתיים?? מה הסיבה
שיכולה לגרום להורים כאלה לוותר על בנם??? ועוד כל מיני שאלות
כאלו, שלא יכולתי אף לשער את התשובה עליהן, אבל הן עוררו בי את
הרצון להתחקות על עקבות הוריי הביולוגיים, להתייצב  מולם ולקבל
סוף סוף את התשובות, שאם לא יספקו אותי, לפחות יספקו לי את
הסיבה  להטיח בפניהם כמה אני שונא אותם כדי להחזיר להם מעט על
העוול שעשו לתינוק בן כמה חודשים.

לחילופין  שרטטתי תסריט שונה לגמרי שבו ניפול זה בזרועות זה,
וננסה לגשר  והלשלים את הזמן שחיינו אחד בלי השני. מחשבות
שונות ילדותיות  ולא מציאותיות כאלו עברו במוחי במשך השנים
בהתאם למצבי הרוח שפקדו אותי, ולמשברי ההתבגרות שעברתי עם
הוריי.

מאחר והמחשבות האלו לא הרפו ממני , וליוו אותי כמעין צל אפל
ומסתורי, בעיקר בשעות ששכבתי במיטה לפני שנרדמתי, מביט בתקרה
ומדמיין תסריטים אפשריים, הגעתי לבסוף להחלטה  כי אני חייב
לגלות מיהם הוריי האמיתיים ולנסות לפגוש אותם אם אפשרי הדבר.

ביום הולדתי ה - 18 בדיוק, כדי לתת לדבר משמעות סמלית כנראה,
הלכתי ללשכת האימוץ שהוריי סיפרו לי באותה שיחה גורלית בגיל 13
היכן היא נמצאת בלי לשים לב מה הם אומרים, וביום הראשון
להיותי בוגר לכל דבר ועניין נכנסתי בצעדים בוטחים וביקשתי
באומץ לב ראוי לציון לדעת מי הוריי האמיתיים.

העובדת הסוציאלית הנחמדה ששמעה את ספורי נראתה מופתעת כאילו
אינה רגילה לקבל כל יום ילדים המנסים לאתר את הוריהם. היא
הסבירה לי כי הדבר אינו פשוט, אך אין ספק כי זו זכותי, והיא
תעשה כמיטב יכולתה לעזור לי, בסופו של דבר אף נעשינו מעט
ידידים, ובפתח דלת היציאה קבענו כי אתקשר אליה לאחר שבוע לשמוע
מה העלתה בחקתה. הזהרתי אותה לבל תתקשר אליי הביתה ,משום
שהוריי לא ידעו מאום מפגישה זו מאחר ולא רציתי לצער אותם ,
ובגלל שאני כבר ילד גדול ויכול לדאוג לענייני בעצמי, וכתגובה
העבירה העובדת הסוציאלית יד חמה ומלטפת על לחיי שגרמה לי
להסמיק מעט, אך לחוש הרגשת נעימה ומצמררת בכל גופי בשל המגע
החם.
לאחר שבוע כשהתקשרתי אליה, היא אמרה כי כדאי שנפגש שוב, ובאותו
משרד נעים וחמים, היא סיפרה לי את סיפור תחילת חיי, שלמרבית
הפלא כמו כל האגדות הטובות היה טוב וקסום יותר מהחלומות שחלמתי
ודמיינתי כל השנים האלו.

מתברר כי אבי הביולוגי היה סופר מאוד מפורסם ואופנתי לפני 18
שנה, וכי אימי הייתה נערה צעירה כבת 16 שהעריצה אותו מאוד,
שלחה לו מכתבים רבים שלא נענו, הלכה להרצאותיו, וכמובן שלמדה
את ספריו המאלפים בעל-פה כמעט.

כצעד של ייאוש היא חיכתה לו ליד ביתו יום אחד, הם נפגשו,
ובאותו יום נוצרתי אני.
העובדת הסוציאלית הדגישה כי זהו הספור של אימי כפי שסופר על
ידה כשהגיעה ללשכה הסוציאלית וביקשה עזרה מאחר והאב מכחיש כל
קשר לבנה שצמח עדיין בבטנה, ולכן קשה לאמת או להפריך אותו.

באותם הימים לא ניתן עדיין לערוך בדיקות אבהות, ומאחר והיה כבר
מאוחר לבצע הפלה, ילדה אימי את בנה בבית-החולים, והוריה התנו
את המשך טפולם בבתם בכך שהתינוק יישלח לאימוץ משום שבתם עדיין
קטינה ואינה בשלה ומסוגלת לגדל ילד בשלב זה, והם אינם מוכנים
לקחת זאת על עצמם.

מיד  הפסקתי ושאלתי את העובדת הסוציאלית בקוצר רוח - "מי הם
הוריי??""

והעובדת הסוציאלית נתנה בי מבט האומר - מעט סבלנות ילד, עוד
מעט נגיע לזה.

היא הסבירה כי אני חייב לחתום על מספר טפסים על מנת שאוכל לקבל
את הפרטים, אך לפני כן ייעצה לי כי כדאי שאחשוב על כך טוב טוב,
לפני שאעשה את הצעד שאין ממנו חזרה.

היא לא ידעה כי אני חושב על הצעד הזה כבר 5 שנים, וכי אני חייב
לגלות מי הם, ולכן עניתי לה מיד כדי שלא אתחרט כי איני רוצה
לחשוב, ואני מעוניין לדעת מיד מי הם.

היא נתנה בי מיד מבט נוסף, אך שונה ואמר תהייה, ואמרה - "טוב,
בוא איתי" חתמתי על כל מיני תצהירים ומסמכים שונים, ולבסוף
קיבלתי פתק ובו שמות שני ההורים - זה הכל??? יכול להיות שבפתק
אחד כתוב גורלי?? - העניין נראה לי קצת מוזר.
יצאתי במהירות בלי לאמר שלום אפילו, ורק בתחנת האוטובוס אזרתי
אומץ להביט בפתק ולראות את שמות הוריי.

השם של אבא מיד התבלט לעיני, משום שהיה זה עתונאי וסופר מפורסם
שקראתי רבות מכתבותיו בעתונים, ושהיה רווק בגיל העמידה עד כמה
שאני יודע. לאמא היה שם מאוד יפה, אך השם לא אמר לי כלום, היא
לא הייתה מוכרת לי.

מאחר ואת אבא לא היה קשה לאתר, החלטתי למצוא קודם כל את אמא.
לאחר פעולות בילוש וחיפוש לא רבות מצאתי אותה, ןאף הזלתי מספר
דמעות על קברה, לאחר שהתברר שבעקבות ההריון ואובדן הילד היא
החלה להתדרדר, ברחה מהבית, נעשתה מכורה לסמים, וכשהייתי בן
שנתיים לערך נמצאה חסרת רוח חיים כשמזרק עם מנת יתר תקוע
בזרועה, וכל זאת בגללי עד כמה שהספור נשמע פטטי ולקוח מאופרות
סבון.

לא יכלתי לספר כל זאת להוריי, ולכן נפגשתי שוב עם אותה עובדת
סוציאלית, ולאחר שיחה מלאה בדמעות ובבכי, היא הצליחה לשכנע
אותי במעט כי איני אשם במות אימי, והצדק איתה כנראה, לא יכלתי
לשלוט על מהלך העניינים, אני רק נולדתי. כל השאר קרה מאליו.

הוריי ידעו כי משהו קורה משום שהתהלכתי בבית חסר סבלנות ובמצב
רוח גרוע רוב הזמו, אך הם בתמימותם ולמזלי תלו זאת  בגיוסי
המתקרב, ולא ניחשו כי אני עסוק באיתור הוריי הביולוגיים.
חשתי צער כי איני יכול לשתף אותם במהלך הארועים הכה חשוב
וגורלי להמשך חיי, אך נושא זה לא שייך להם, רק לי ולהוריי
הביולוגיים.

עדיין נשאר לפגוש את אבי, שלאחר הסיפור שגיליתי לגבי אימי הפך
העניין לקשה יותר. התחלתי לפתח רגשות שליליים כלפי האבא שלא
רצה להכיר בי כבנו, אך מעשה הגורל, יום אחד נקלעתי במקרה ליד
הטלוויזיה בעת שרואיין  לרגל פרסום ספרו החדש, ואז ראיתי בתוכו
אדם שונה
מהדמות המפלצתית שפיתחתי בדמיוני, הוא נראה באותו ראיון כה
אבהי ורך, ואף הספר החדש שלו עסק בילדות ובילדים.

מיום ליום דחיתי את הפגישה, עד שיום אחד לפני הגיוס, ולפני
שיהיה מאוחר מדיי, בהחלטה רגעית וחפוזה החלטתי ליסוע לפגוש
אותו. לבשתי את בגדיי הטובים ביותר, אמרתי להוריי כי אני יוצא
לחברים, נסעתי לרמת-אביב למקום מגוריו וצלצלתי ביד רועדת
בפעמון האינטרקום שנשא את שמו, ואת שם משפחתי שהיה צריך להיות
שלי.

אף אחד לא ענה. החלטתי להמתין לו בכניסה לבניין. מספר שכנים
עברו לידי ושלחו מבט חשדני, אך אני לא הגבתי, אני מחכה לאבא
שלי, ולא אזוז עד שהוא יגיע.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות כשהתחיל כבר להחשיך מעט, הוא הגיע,
גבוה לבוש חליפה מהודרת, נראה טוב, עם אותו מבט רך ואבהי - זה
אבא שלי.

הוא ניגש לכניסת הבניין היכן שעמדתי, וליבי התחיל לפעום חזק
ומהר יותר ויותר ככל שהתקרב.
"סליחה" - פניתי אליו. מי הוא שיתייחס לילד בן 18 שאינו מכיר,
אך הוא במפתיע, באותו מבט  רך הסתכל עליי ואמר בידידות
-"כן??"

"אפשר לדבר איתך קצת??" שאלתי אותו.

התפלאתי על עוז רוחי, מאחר וכל מה שבאמת רציתי באותו רגע היה
לברוח ולחזור לבית ולהוריי המאמצים ולשכוח מכל העניין.

"ודאי"  - הוא ענה במפתיע, והציע כי נעלה אליו הביתה, מאחר
והתחיל להיות קר בחוץ, ומשום והוא מחכה לטלפון חשוב. במעלית
כשעלינו לקומה העשירית שם שכן ביתו הוא שאל לשמי, עניתי לו, אך
עדיין לא גיליתי לו מדוע הגעתי אליו, והוא גם לא שאל.

דירתו הייתה גדולה ויפה , מלאה בציורים ופסלים יפים והראתה על
טוב טעם כראוי לאבא שלי.
מיד רואים שבדירה הזו לא חיים ילדים, אין לי אחים נוספים. ממה
שקראתי עליו ידעתי כי לא התחתן אף פעם, למרות כמה רומנים
מתוקשרים עם נשות חברה מפורסמות. מהחלון הגדול שבחדר המגורים
נשקף נוף הים והכל נראה כה פסטורלי ואידאלי לספר את הספור
שבעטיו באתי לאותה
דירה.

עצרתי בעצמי ולא קראתי לו אבא כפי שרציתי לעשות בכל חלומותיי
והתסריטים שיצרתי במוחי בכל אותן השנים, משום שלא ידעתי מה
תהיה תגובתו, ולכן חיכיתי בסבלנות ובבגרות לרגע הנכון.
הוא הציע לי לשבת, מזג   לי ולו כוס ויסקי, שכמובן לא סירבתי
לה למרות שאף פעם לא שתיתי משקה כה חזק, והטעם היה נורא ומעורר
בחילה.

הוא התיישב לידי שאל באותו רוך - "על מה אתה רוצה לדבר איתי?"

לא מצאתי את המילים המתאימות, מאחר ועדיין לא האמנתי שאני נמצא
בביתו של אבא שלי, ולכן אמרתי בכנות כמה ספריו וכתבותיו מוצאות
חן בעיניי. (כאן אני חייב לקחת נשימה ארוכה לפני שאני ממשיך
לספר מה היה, כמה זה היה נורא). למשמע דבריי הוא חייך חיוך
מתוק, ובמפתיע  
שלח את ידו וליטף את פניי בעדינות בגב ידו ליטוף אבהי ומזמין.

לרגע הרגשתי את אותה צמרמורת שחלפה בי כשהעובדת הסוציאלית
בלשכת האמוץ העבירה בי כשליטפה אותי, אף בעוצמה חזקה יותר,
משום שאבי הוא זה המלטף אותי, ולכן הצמדתי את לחיי אליו, עוצם
את עיניי ומתענג על הרגע, אך לפתע השתנה הכל...

הוא לקח את כוס הויסקי שהייתה אחוזה בחוזקה ובעצבנות בידי,
הניח אותה לאיטו על השולחן כחס על רכושו היקר לו, ואז, לפני
שהספקתי לעכל מה שקורה הוא התנפל עליי , דחף אותי בחזה בכל כף
ידו הגדולה שרק לפני רגע ליטפה אותי כה ברכות בעוצמה רבה, נשכב
עליי והחל לקרוע את בגדיי מעליי, הוא היה אדם חזק, ובשל ההפתעה
וההלם ההתנגדות שלי הייתה חלשה ולא אפקטיבית.

אני לא רוצה לספר מה היה שם, זה עדיין מכאיב לי בלב בפנים, הוא
אנס אותי בברוטליות במשך קרוב לשעה שנראתה לי כנצח כאילו הייתי
איזה מכשיר לסיפוק תאוותיו, ולאחר מכן זרק אותי ואת בגדיי לחדר
המדרגות ללא מילה נוספת, כשמבט הרוך נעלם מפניו ומבט תאווה
ושביעות רצון
מאוסה מרוח על פניו.

כשאנס אותי ונגע בי, הרגשתי כאילו גוף מתכת נוגע ומטנף אותי,
ולא אבא הוא הנוגע בי. כשגמר איתי ,וזרק אותי הרגשתי כאילו זה
מגיע לי. מי אני שאבקר את מעשיו, מי אני שאשפוט אותו???

לא יכולתי לחזור הביתה, מאחר והרגשתי מלוכלך מבפנים, מסוג
הלכלוך שלא יירד עם שום מקלחת ושום סבון. לכלוך של מנוול שעשה
אותו הדבר גם לי וגם לאמא שלי, גם אותה הוא בטח הטעה ופיתה
במבט קוסם כזה של רוך לביתו, מדבר דברי חלקות, ובאותו הזמן
חושב מחשבות
מלוכלכות בראשו, מחשב ומתכסס כיצד יבצע בה את זממו למרות
תמימותה והערצתה לאדם שבמציאות אינו קיים - אמא המסכנה.

עכשיו הבנתי למה התדרדרה כל-כך, המכה שניחתה עליה הייתה ללא
נשוא, שום אדם לא יכול להתגבר עליה, גם אני לא. היה לי כסף
בכיס רק לעוד נסיעה אחת באוטובוס, ולא היה לי ספק לאן אסע.
קטפתי מספר פרחים מאחת הגינות ליד תחנת האוטובוס, ונסעתי
לבית-הקברות, לאמא.
עכשיו הרגשתי הכי קרוב שאפשר לאמא המתה שלי, לשנינו קרה אותו
דבר, לשנינו המפלצת הרסה את החיים. הנחתי את הזר על המציבה
השחוקה, ובמשך שעות דיברתי אליה, סיפרתי לה מה שעבר עליי ומה
שאני מרגיש, ביקשתי סליחה על שעזבתי אותה, והרגשתי כל-כך
משוחרר, כל-כך קרוב אליה , ורק לאחר שממש היה לילה ומאוחר,
הרגשתי שסוף סוף היא מרגישה אותי, מבינה וסולחת לי, זה הנקיון
שכל-כך הייתי צריך אותו יום, זה הסבון שניקה אותי מבפנים, הרגש
והליטןף האמהי שכה חיכיתי והייתי זקוק לו, מגע של אמא ש- 18
שנה ייחלתי לו.

הבטחתי לחזור ולבקר אותה שוב. היא הזהירה אותי לא להתדרדר כמוה
, ואני אמרתי בקול רם  שאשתדל. קמתי ויצאתי את בית הקברות ללכת
ללשכת הגיוס ולהתחיל את החיים החדשים שלי שלא יהיו אותם החיים
כמו שהיו לפני אותו לילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ט-מ-ב-ל-י-ם
!!!





פיני גרשון
מאיית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/-1 0:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל קנון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה