זה היה יום גשום וסוער. והיא המשיכה לפסוע ברגליים יחפות,
בלבוש בלוי ובגוף פצוע לא פחות מנשמתה הפצועה. ילדה מפוחדת,
היתה  מאז ומעולם וכך נשארה גם עכשיו. והיא כבר לא מאמינה באף
אחד. כי כולם בגדו בה. ראשונים בגדו בה הוריה. אמה שלא אהבה
אותה מלכתחילה. הן היא נולדה בטעות. בהריון לא מתוכנן. ובלידה
אף יותר לא מתוכננת. ואביה שלא ממש יצא לה להכיר. הן תמיד היה
יוצא מוקדם בבוקר לעבודה וחוזר מאוחר בערב.
אבל מה זה משנה. הרי עכשיו שניהם כבר אינם בחיים.

לא היה לה מושג בעצם לאן פניה מועדות. היא רק ידעה שהיא חולמת
להגיע למקום מבטחים. מקום שבו היא תוכל להניח את ראשה ולנוח.
מקום שבו תרגיש בטוחה ומוגנת ולא תצטרך עוד לברוח ולהסתתר.
הגשם המשיך לצלוף. דומה שגם השמיים כועסים. ומבטאים הם את כעסם
הבלתי מוסבר בבכי חסר מעצורים. בערך כמו אותו בכי שהיא רצתה
להוציא מתוכה אך משום מה לא יכלה.
בעודה הולכת כך ביער החשוך והגשם מכה בה ללא רחמים לפתע כאילו
צץ מאי שם ניצוץ של תקווה. ראתה במרחק לא רב משם משהו שנראה
כמו ארגז עץ גדול. "מצויין". חשבה לעצמה. "לפחות יהיה לי עכשיו
איפה להסתתר מפני הגשם לבינתיים" והחלה לפסוע אל עבר אותו
ארגז. או אולי היתה זו חבית גדולה של בירה? היא לא ידעה לומר,
אבל זה גם לא שינה לה הרבה. כל מה שרצתה באותו רגע הוא להסתתר
מפני הגשם. והיא נכנסה, עדיין רועדת מקור אבל עם ניצוץ של הקלה
ושמחה רגעית בליבה על כי מצאה מחסה.
עתה, משנכנסה, יכלה היא לנוח לזמן מה. ניסתה לעצום עיניים
ולהרדם. בינתיים הקשיבה לקולו של הגשם. לקולם של הרעמים
המלווים אותו. ואל השקט. השקט המפחיד ששרר בכל. ועתה לפתע קולו
של הגשם כבר לא נשמע מאיים כל כך. אולי מפני שהוא היה שם בחוץ
והיא כאן, בפנים באותה פינה רגעית שמצאה לעת עתה. כאן היא יכלה
אפילו להנות מקולו המרגיע של הגשם. של המים הרוחשים. נדמה היה
לה כי טיפות הגשם מספרות לה סיפור. סיפור על מקום רחוק מאוד.
בו השמש זורחת ובו אין חשש מעוולם של בני אדם. מקום בו הידידות
והאהבה הם דברים מובנים מאליהם. היא הקשיבה לסיפור ומאוד רצתה
להאמין שאין זה סתם סיפור אלא אמת לאמיתה.
והיא נרדמה בתוך אותה פינה, לצלילי הגשם שהמשיך ללא הפסק.
                                   

ובעודה שוקעת בשינה עמוקה היא חלמה חלום:
בחלום היא ראתה נערה. נערה זו נראתה כמבוגרת מהילדה הקטנה
בשנים מעטות. הביטה הילדה באותה נערה ולפתע נראתה לה מוכרת
מאוד, אם כי לא יכלה לזכור או לזהות מאין היא מוכרת לה. אבל הן
ככה זה בחלומות. תמיד נגלים לעיניך דברים מוזרים, מטושטשים או
לא ברורים אשר לא תמיד תוכל לזהות את פשרם וטיבם. כך היה גם
בחלומה.  
ואותה נערה פנתה אל הילדה הקטנה ואמרה: באתי לכאן כדי לעזור
לך. אני יודעת שכבר מזמן איבדת אמון בבני אדם. אני יודעת שכרגע
אין לך אף אחד. או שלפחות ככה את מרגישה עכשיו. אבל  עליי
ילדה, את יכולה לסמוך. אני כאן כדי להושיט לך יד. ולהיות איתך
תמיד. בכל אשר תלכי.
מי את? שאלה הילדה בשמץ של פליאה ובמידה לא מבוטלת של סקרנות.
"זה לא משנה עכשיו". ענתה הנערה באופן נחרץ. מה שמשנה הוא שאני
כאן. עכשיו. ואת כבר לא לבד.
הילדה הקטנה לא חשבה הרבה. לא היה צורך בכך. במקום זה פרצה
בבכי. והיא ידעה כי  זה היה אותו בכי שעצרה בתוכה מזה זמן רב.
ורק עכשיו הוא יצא החוצה. ובעוצמה אדירה שהיא אפילו לא שיערה
בנפשה כי תוכל אי פעם להוציא. דומה שיכלה למלא ים שלם
בדמעותיה.
ראתה הנערה את בכיה של הילדה ומשכך, הרגישה את כאבה. עיניה
הדומעות של הילדה ביקשו ממנה כי תאמץ אותה אל ליבה בחיבוק
אוהב. וכמו יכלה הנערה לראות את מחשבותיה ורגשותיה של הילדה
הקטנה כך בדיוק עשתה הנערה. ניגשה אל הילדה הקטנה ועטפה אותה
בחיבוק חם ומגן. ויחד עם אותו חיבוק אוהב לחשה הנערה פעם נוספת
באוזני הילדה, אלא שהפעם גם דאגה לכך כי דבריה יגיעו ישר אל
תודעת הילדה:
אל תשכחי. אני כאן איתך. תמיד.
ועם השמע מילים אלו התעוררה הילדה משנתה. ועתה הרגישה חזקה.
היא ידעה להסביר מאין בא אותו כוח. אך היא בהחלט הרגישה שהכח
הזה קשור במידת מה אל הנערה שחיבקה אותה בחלום. על כל פנים,
עתה לא היה לה צורך לנסות ולברר מאיפה בא הכוח הזה. כי מה שהיה
חשוב לה עתה באמת היא העובדה כי ידעה שמעתה היא יכולה להמשיך
בדרכה. יחד עם כל הקשיים שידעה שמצפים לה בדרך. היא ידעה
שמעכשיו היא מסוגלת.
                                 

אחרי שהוסרו קורי השינה מעליה היתה מוכנה כבר לצאת ולהמשיך
בדרכה.
כשיצאה, הבחינה בכך כי הגשם פסק. היו אמנם עדיין עננים אפורים
בשמיים. אך יחד עם זאת השמש שוב האירה פנים. כמו מברכת אותה
בברכת בוקר טוב והמשך דרך צלחה.
והיא המשיכה ללכת. הציפורים אך זה התעוררו גם הן ונדמה היה לה
כי היא אפילו מבינה את שפתן.
ועכשיו, משהתבהרו השמיים מעט והגשם פסק, יכלה גם להבחין בשביל
עפר שלא הבחינה בו לפני כן. לכן לא ידעה לאן עליה לפנות. אך
עתה אותו שביל הפיח בה תקווה. היא הרגישה כי זהו סימן לדרך
הנכונה. ומבלי לחשוב הרבה היא המשיכה ללכת באותו שביל.
בגדיה הבלויים יבשו מעט וכבר לא הכבידו עליה כביום אתמול.
בצידי הדרך, יכלה לראות את העצים, חלקם מניבי פרי, חלקם רק
מפיצים מריחם ומצבעם וכמובן מן האוויר ומתמזגים עם הסביבה. מכל
העצים הללו נשרו הטיפות האחרונות, זכר ללילה הגשום והסוער
שהיה רק לפני שעות מועטות. ואותו גשם, שהיה כל כך מפחיד ביום
הקודם, פתאום התברר כמביא ברכה ושמחה אל העולם.
לא היו כל סלסילה או כלי בידיה. לכן לא יכלה לאסוף את צידתה
להמשך הדרך וכל שיכלה לעשות עתה הוא להנות היישר מן הפירות
שהוצעו לה מהטבע הרחב שסבב אותה. מפירות האדמה והעצים שנקרו
בדרכה. מהם אגרה היא את כוחותיה להמשך הדרך, כאשר כל אותה עת
היא אינה שוכחת את הנערה שהופיעה באותו לילה בחלומה. והיא ידעה
בתוך תוכה כי אותה נערה שומרת עליה ולכן הרגישה בטוחה ומעודדת
יותר.
ובעודה ממשיכה ככה ללכת בדרכה, בשביל המתפתל, לפתע שמעה רחש
מוזר מבין השיחים שבצידי הדרך. הדבר עורר את סקרנותה. היא
ניגשה בצעדים זהירים אל מקום הרחשים. הסיטה בזהירות את ענפי
השיחים הגדולים. ואז הבינה את מקור הרחשים. היה זה כלבלב צעיר.
רגלו היתה פצועה ושותתת דם. נכמרו רחמיה של הילדה על הכלבלב
הקטן והיא אספה אותו אל חיקה. "אל תדאג כלבלב חמוד", אמרה לו.
"אני אטפל בפצעך ואתה תבריא ותהיה כלב גדול וחזק". וכך, כשהכלב
בזרועותיה, המשיכה לצעוד, רק שבזה הרגע היתה לה מטרה אחת
ויחידה: למצוא מקור מרפא לרגלו הפצועה של הכלבלב הקטן. לא היה
לה מושג במה תחבוש את רגלו, שכן לא היו לה שום אמצעי מרפא
לפצעיה שלה. והיא כמעט איבדה כל תקווה לעזור לכלבלב הקטן. כל
שיכלה באותם רגעים לעשות הוא לחבק אותו, לאמצו אל לבה ולהראות
לו את אהבתה אליו. אל אותו יצור יחיד אשר יכלה לתת לו מאהבתה
באותו זמן.  לפתע נגלה לעיניה שיח גדול בעל עלים גדולים
ורחבים. בלי לחשוב הרבה קטפה שניים מן העלים וכרכה אותם היטב
סביב רגלו הפצועה של הכלב. לאחר מכן רק המשיכה לשבת לצידו
וללטף את  ראשו בעוד שזה ליקק את ידיה בחמימות ורוך מדהימים
והאהבה נשקפה אף מעיניו החומות הקטנות. באותו הרגע, תחושה
מוזרה אפפה אותה. היא הרגישה שהכלבלב הקטן מקשיב לה. ולא רק
מקשיב. גם מבין את מה שלא יכלה להגיד או להסביר בצורה כלשהי.
והיא החלה לספר לו סיפור:
"אתה יודע" פתחה הילדה ואמרה. "היה היתה פעם ילדה קטנה, בת
למשפחה עניה. עניה מאוד. היו לה לאותה משפחה, בית יפה עם
רהיטים מהודרים ושפע של אוכל ומטעמים במקרר. אבל היא היתה עניה
מאוד. עניה בהרגשה בעיקר. כי תמיד הרגישה שמשהו חסר. והרבה זמן
לא יכלה לומר מהו הדבר. ואותה ילדה קטנה, סבלה מאוד אך מעולם
לא ידעה להסביר מדוע היא כל כך עצובה תמיד. מדוע אינה יכולה
להיות מאושרת. היא לא ידעה שקיימת אהבה בעולם. לכן לא הבינה את
פשרו של העצב הזה. רק ידעה שתמיד חסר לה משהו. ואותה ילדה
שבינתיים גדלה, רצתה לברוח מהבית חסר האהבה הזה. עכשיו היא כבר
לא ילדה. היא אשה גדולה. והיא פגשה איש שנראה מאוד נחמד. אני
לא יודעת מה היה אחר כך. אני רק יודעת שפתאום היא מצאה את
האהבה. לפחות כך חשבה אז. והם התחתנו ונולדה להם עוד ילדה. אבל
גם הילדה הזאת לא היתה מאושרת. אתה יודע למה? כי היו לה שני
הורים שהאהבה היתה חדשה ודי זרה גם להם. הם לא הספיקו להכיר
אותה מספיק ולכן גם ילדתם הקטנה לא הכירה אותה. והיום שני
ההורים האלו כבר לא בחיים. אתה יודע למה? כי היה חסר להם דבר
מאוד חשוב כדי לחיות. חסרה להם האהבה.
באותו רגע השמיע הכלבלב הקטן מין קול נעים וחמים שכזה. והילדה
המשיכה בדבריה: אתה יודע מה? אגלה לך סוד נוסף: אותה ילדה
שנולדה לזוג ההורים האומללים היא אני. אבל אני מעכשיו כבר לא
כמו הוריי. כי מצאתי את מה שחיפשתי כבר שנים. כאשר מצאתי אותך,
מצאתי את האהבה. אהבה אמיתית ללא תנאי.