בארבע בבוקר אבי התקשר אלי. לקח איזה שמונה צלצולים עד שהבנתי
איפה אני ומה קורה אתי והתגלגלתי מהמיטה. הרמתי את הטלפון,
עדיין המום. "משוגע, מה אתה רוצה ממני בשעה כזאת ?" - "אתה
חייב לבוא אלי", הוא אומר לי. "עכשיו". אני עוד מתווכח איתו
קצת אבל הוא נשמע מאד רציני ולחוץ וכשהחבר הכי טוב שלי נשמע
לחוץ אז אני עוזב הכל ובא, אפילו אם זה בארבע בבוקר.

התלבשתי בשקט, שתיתי איזה קפה מהיר במטבח ויצאתי החוצה. האור
החיוור וצינת הבוקר העירו אותי לגמרי. הדלקתי רדיו ונסעתי
ברחובות השוממים לביתו של אבי.

צלצלתי באינטרקום ואבי ענה מייד, כאילו ישב כל הזמן הזה ליד
האינטרקום וחיכה לי. "חכה, אני כבר יורד", הוא אמר. ובאמת, תוך
דקה או שתיים הוא היה למטה, מסמן לי לבוא אחריו. הוא הוליך
אותי מסביב לבניין אל החניה, בין המכוניות החונות, עד שהגענו
למכונית שלו.

ושם היא הייתה. בסוף החניה, בין אחת המכוניות לבין קיר
הבניין. אפורה, קטנה ומכוערת - הבושה הביטה בנו במבט פראי.
כשניסינו להתקרב אליה עוד היא זזה בחוסר נוחות והשמיעה גרגורים
מוזרים. הסתכלתי עליה כמה דקות, אחר כך על אבי : "אחי,
הסתבכת".

"ספר לי על זה" - הוא אומר לי, "אני אפילו לא יודע אם היא שלי
או לא". גם לי לא היה שום רעיון טוב מה לעשות עכשיו. ישבנו על
המדרכה לפני הבית של אבי וחשבנו. הוא הציע שאולי אני אקח אותה
אלי. בטח שסירבתי. מה אני משוגע י כשנועה תראה אותה היא תפרד
ממני, היא תהרוג אותי. היא תפרד ממני ואחר כך תהרוג אותי. גם
אבי לא יכול בשום אופן להשאיר אותה אצלו בבית. מי בכלל רוצה
אותה ?  היא קטנה, מכוערת ומסריחה וצריך לטפל בה וכל זה. פתאום
עולה לנו רעיון : גולן. לגולן יש בית גדול עם חצר ומחסן. הוא
יוכל לשמור אותה אצלו בלי שמישהו בכלל ישים לב.

אנחנו עולים אל הבית של אבי כדי להתקשר לגולן. בפעם הראשונה
גולן טורק לנו את הטלפון. הערנו אותו שעה וחצי לפני השעה שהוא
צריך לקום. בנסיון השני הוא צורח עלינו איזה עשר דקות אבל בסוף
נרגע ומקשיב. הוא שומע, הוא מבין והוא לא מוכן להכניס את הדבר
הזה לבית שלו. "מה נעשה ?" אנחנו שואלים אותו, כבר די ביאוש.
"עוד שעה בוקר ויתחילו לבוא אנשים ויראו אותה, מי יודע איך זה
יגמר...". "תקחן אותה לאיזה מקום מבודד ורחוק ותשאירו אותה
שם", מציע גולן. איך ניקח ? לאן ?. אין לנו מושג. גולן אומר
לנו שאבא שלו קבלן והוא בטח מכיר איזה מקום, אבל עכשיו הוא ישן
והוא יתעורר רק עוד איזה חצי שעה, אם אנחנו רוצים לחכות. אנחנו
מחליטים לחכות. לא קל לחכות במצב כזה. אנחנו יושבים במטבח,
שותים עוד קפה, מדי פעם קמים לחלון לראות אם היא עדיין שם. היא
מחכה שם, לא חושבת אפילו לזוז, אם היא מסוגלת בכלל לחשוב. השעה
כבר חמש ופה ושם מתחילים אנשים לצאת מהבתים וללכת לעבודה. זה
קצת מלחיץ אותנו אז אנחנו מחליטים לנסות ולהכניס אותה לטנדר של
אבי. רק איך לעזאזל משכנעים אותה להיכנס ? היא לא נראית כמו
אחת שמשתפת פעולה בקלות. אנחנו מחליטים לנסות לפתות אותה כמו
שמפתים חיה. לוקחים כמה עוגיות, איזה בדל שניצל, את הטלפון
הסלולרי ויורדים למטה.

כנראה שהיה לה קר כי עכשיו היא דבוקה עוד יותר לאוטו, כמעט
נכנסת מתחתיו. אנחנו מתקרבים אליה והיא שוב עושה את הקולות
האלה ומסתמרת. אנחנו נעצרים ואבי מראה לה עוגיה. זה לא מזיז לה
כלום. אחר כך הוא מנופף את השניצל באויר. הפעם יש קצת תזוזה.
היא מרחרחת את האויר, חוככת בדעתה אם כדאי לה לעזוב בשביל זה
את המחבוא שלה. בסוף היא מוותרת ונשארת. אנחנו מסתכלים אחד על
השני בחוסר אונים. מה קורה ? למה אבא של גולן לא מתקשר ? !

אנחנו יושבים שנינו על המדרכה לפני הבית של אבי, מחלקים בינינו
את השניצל ואחר כך יורדים על העוגיות. אין מה לעשות. ניסינו
הכל. בדיוק כשיש לאבי ר'עיון, הטלפון מצלצל וסוף סוף זה אבא של
גולן. אנחנו מספרים לו בקצרה את הסיפור והוא אומר שאין בעיה.
יש איזה בניין חדש שהוא בונה ברמת גן במקום די מבודד. באתר
הבניה יש בור סיד שהוא עומד לכסות אותו בדיוק היום והוא מציע
לנו לחסל אותה ולזרוק את הגופה לבור הסיד. אחרי שהבור יכוסה
ויסתם בבטון אין סיכוי שמישהו ימצא אותה.

אנחנו קצת מהססים עם זה. אחרי הכל, אף פעם לא הרגנו מישהו, או
משהו. אין לנו אפילו רעיון איך ל,רוג אותה. "אתם רציתם את
העזרה שלי, אז זה מה שאני יכול לעזור לכם" אומר אבא של גולן,
"ואין לכם עוד הרבה זמן להחליט". הוא צודק. הבוקר עולה ואנחנו
כבר לחוצים לאללה. החלטנו ללכת על זה.

אנחנו מחליטים לנסות את הרעיון של אבי. הוא מביא את הטנדר
למרכז החניה, כמה עשרות מטרים ממנה. אחר כך הוא נעמד בינה לבין
הטנדר ומתחיל לשיר, ככה באמצע החניה בחמש ומשהו בבוקר. זה
עובד. היא מוציאה את הראש, מקשיבה שניה ומתחילה לדשדש בכיוון
של אבי. בסוף היא מגיעה אליו ומתחככת לו ברגל. איכס.

אבי מתקרב עוד קצת לטנדר ומתחיל להתפשט. בינגו !. תוך שניה היא
שוב לידו. אחר כך הוא נכנס לאדגז של האוטו והיא מייד אחריו.
לפני שהיא מבינה מה קורה אבי בורח החוצה ואנחנן סוגרים את
הדלת. אנחנו עולים שוב למעלה, ואבי לוקח אתו אלת בייסבול
ששוכבת אצלו בבית בערך מגיל 14. לי קצת רועדות הידיים. כנראה
שתיתי יותר מדי קפה הבוקר.

אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים לרמת גן, לכתובת שנתן לנו אבא של
גולן. כל הדרך אנחנו שותקים. לא מדברים אחד עם השני. גם לא
מסתכלים אחורה לראות מה מצבה, או אם היא עדיין שם בכלל. כמה
שפחות נתייחס אליה יותר טוב, כאילו שאנחנו הולכים לזרוק איוה
שק של זבל, לא יותר. נורא קר כאן, או שרק נדמה לי ? ליתר
ביטחון אני מדליק את החימום.

בסוף אנחנו מגיעים. באמת יש שם אתר בניה והכל כמו שאבא של גולן
אמר, רק שהמקום לא ממש מבודד ויש בניינים מסביב. אני מקווה שאף
שכן מטומטם לא יסתכל עלינו. האמת, אני אפילו לא יודע אם יש חוק
נגד מה שאנחנו עושים.

אבי נוסע ברוורס, מביא את הפתח של האוטו קרוב קרוב לשפת הבור
ואז עוצר. אנחנו יוצאים מהאוטו ואבי מביא אתו את המחבט. פותחים
את הדלת ומחכים. היא קופאת לשניה, לא מבינה את השינוי שחל
במצבה. אחר כך מתקדמת באיטיות אל פתח הטנדר, מותחת את צווארה
להסתכל אל התהום של בור הסיד. אחר כך, בצעד מהוסס, פוסעת
החוצה. עכשיו, כשהיא עומדת על שפת התהום, אבי מרים את המחבט.
אני עוצם עיניים ושומע קול של חבטה עמומה, כמו כרית נוצות
שנופלת על הרצפה. אחר כך צליל של כמה אבנים מתדרדרות בבור
מתחתינו ואז שקט. זהו. "בוא יא פחדן, הולכים" אומר לי אבי. אני
פותח עיניים ואין שם כלום. לא דם, לא עקבות, לא סימני מאבק.
כלום. אני מסתכל לתוך הבור ולמטה למטה יש איזה כתם אפור מטושטש
ודומם. אבי מושך אותי ביד ושנינו נכנסים לאוטו. אבי מתניע
ומכניס להילוך. אני מביט דרך החלון ורואה, באחד הבניינים שליד
הבור, זקנה עומדת בחלון במבט מזועזע, סופקת כפיים ומצקצקת
בלשונה. "סע כבר" אני אומר לו. אולי פעם היינו נבהלים מזה, אבל
עכשיו ? עכשיו אין לנו בושה בכלל.