היא ישבה שם בשקט, לבדה.
פעמון ביה"ס צילצל חזק, סימל את היציאה להפסקה.
כל הכיתה התרוקנה, אבל היא, היא נשארה.
תמיד היא נראית כ"כ עצובה...
העצבות זה היופי שלה.
לא נראה לי שהיא הבחינה בי, אך צפיתי בה.
כ"כ רציתי לדבר איתה, היא נראתה כה מסתורית.
ו... לא ידעתי איך לפנות... מה לעשות...
איך מתקרבים לבני אדם? איך?
כל פעם שניסיתי להתקרב, לדבר, היה מישהו שהפריע...
היה צלצול חזרה להיכנס לכיתה, נכנסתי בין הראשונים, התיישבתי
לידה ואמרתי: "מה המצב ילדה?" עם חיוך, ובטון הכי ידידותי
שאפשר.
היא רק הנהנה עם ראשה ומיד הסתכלה לי בעיניים ושאלה: "מה
שלומך?"
"הכל טוב" - עניתי.
הספקנו להחליף קצת מבטים. אך עדיין כשהיא מחייכת את חיוכה
המקסים, אפשר היה לקרוא אותה - שלא הכל טוב אצלה.
המורה כבר נכנסה לכיתה, כל השיעור הראש שלי היה במקום אחר,
בטח הפסדתי איזה חומר חשוב... אבל, כל יום שעובר, גובר לי
הצורך להכיר אותה יותר.
לפעמים אני מרגיש כמוהה, למרות שבקושי דיברנו.
סה"כ היא לא לבד, יש איתה חברים, אבל אפשר לראות עליה שלא תמיד
היא שמחה כשהיא איתם...
או שרק לי זה נראה ככה...
מה שהכי מעצבן אותי, שאנשים לא מודעים לאיך שאני מרגיש
כלפיהם... ואין סיכוי שאני אפנה ואגיד משהו.
אני רגיש, וביישן, ואני שונא את התכונות האלו, אבל זה חלק
מהאופי שלי... מה שנותר לי זה לסבול בשקט, כמו תמיד...