היא חזרה הביתה, הדלת הייתה נעולה, היא הבינה שאין אף אחד
בבית.
לקחה את המפתח, איפה שאימא תמיד מחביאה, ונכנסה פנימה.
עוד לא הספיקה לזרוק את התיק על הרצפה כמו שתמיד עשתה, וישר
צלצל הטלפון. היא לא אהבה לענות מהר. חיכתה לפחות שני צילצולים
לפני שהרימה את השפופרת.
לבסוף כשענתה, הקול שבצד השני היה הקול של אבא.
חודשים היא לא דיברה איתו. גם לא ממש היה אכפת לה.
אז כרגיל, הייתה אדישה בעניין.
הוא שאל לשלומה. היא לא אהבה להגיב על שאלות כאלה, כי ידעה
שאין טעם.
ולמרות שלא היה אכפת לה בכלל, שמעה את עצמה שואלת אותו: "מה
נשמע?"
הוא אמר שהכל בסדר ושהבוקר...אישתו ילדה.
היא לא אמרה מזל טוב. רק שאלה איך קוראים לה.
לאחר השיחה, היא כבר לא ידעה מה היא חשה.
כנראה הכל עניין של בילבול.
אף אחד מהחברים לא ידע. אבל הפעם, כן היה לה אכפת.
היה לה ברור שהם לא יפנו אליה, כי משום מה, ענייני משפחה זה
הנושא שאנשים הכי פחות מדברים עליו... זה כ"כ עיצבן אותה.
בתקופה שכן כולם כל יום שאלו: "מה קרה?" "הכל טוב?" - היא לא
אהבה את זה.
ועכשיו כשהם לא שואלים יותר - זה גם מעצבן אותה.
היא בעצמה לא הבינה את עצמה.
זה גרם לחברים הכי טובים שלה להרגיש לא נעים לידה..
אז היא נכנסה לקטע של מוות.
המילה הזאת... פתאום היא נשמעה כ"כ שונה...עדיין עצוב לה, אך
היא מנסה להחצין אך ורק את השימחה שבה, וכל פעם כשההתלהבות
נגמרת כי שכחו להטעין אותה, אנשים חוזרים ושואלים: "מה קרה?"
הכל טוב?" ...