גשם.
טיפה אחר טיפה נושרים עלי מי השמיים ומתערבבים בדמעותיי,
נמהלים בהן. מרככים את טעמן המלוח בעודן עושות את דרכן אל פי.
שערותיי מסתלסלות מסתלסלות לאורך צווארי, על מצחי. נדבקות
לעורף, ללחיים, לחזה. בראשי מהלומות פטיש. רגלי כושלות. כמה
מטרים לפני מונח לו ספסל ריק מוקף בהילת מלאכים... אם רק אצליח
להגיע אליו לפני הנפילה הצפויה.
הגשם פסק.
אין כמעט אנשים ברחוב. אחרי שאני מסדירה את נשימתי אני קמה אל
עבר הפח השוכן לו בשלווה ליד הספסל ומקיאה את נשמתי ומשהו
שנראה קצת כמו שליה. ואולי אני מדמיינת- הדמעות מטשטשות את
ראייתי.
חלשה. עולה לדירה שלי. בטח שברגל. למה, שהמעלית תפעל?? שלוש
פעמים אני עוצרת ונחה. כולה 20 מדרגות ואני מרגישה כאילו עשיתי
את צעדת ירושלים, כולל ההרים.
זאת הפעם האחרונה שאני הולכת לכימותרפיה. רע לי אחר-כך במשך
שבועות. אולי רק ימים... ימים שנראים כמו נצח, ונצח אין לי,
במיוחד מאז שגיליתי.
אני פורצת בהתרגשות לדירה והיא ריקה ושקטה. גוררת את עצמי לחדר
האמבטיה, שוטפת פנים שטופי דמעות. אני מציצה לרגע במראה ואני
נראית זוועה, כמו איזה פליטה מהירושימה או נגסאקי, רק שאני לא
יפנית. ולא נראית כמו יפנית. סתם רגילה כזאת עם עיניים
חום-ירוק עכור ושיער שטני, עכברי משהו.
אני מתחילה להרהר מה הייתי עושה אם באמת הייתי פליטה של פצצת
אטום. מה באמת הייתי עושה, חוץ מלחטוף סרטן? בעצם, יש לי סרטן.
יש לי סרטן.
מסתכלת בכיור- גושים של שיער שטני ארוך סותמים את חור הניקוז.
כימותרפיה שלישית וזה מתחיל.