מי-הים, הם מושכבים תחת שמיכת עננה משחירה, כבושים בצלילות
רבגונית של הריקנות, ואני כל-כך חושק לצלול לתוך השטף האיתן
ולהתנקות בתרמית מפתה זו.
דממה נואשת נישאת בקולניות הזעקה, שגם היא, כדרכה, תחמוק
בהחלקה אל תוך חלל החדר המבודד והבלוע מבין סדקי חומת בטון
אדישה להחריד. והמים הצלולים אינם מוכשרים מספיק לזרמים
מכוונים, שיהיה בכוחם לשטוף את העיוורון החתום בעיננו האטומות
מפני מגע של כמה רסיסי רגש, או לחילופין לצבור אונות ולרמוס את
קיר-המגן היציב.
האזור הפסטורלי אליו הובאתי בדרך לא דרך, נראה כאילו מזה שנים
לא דרכה בו רגלו של בן-אנוש. כהוכחה לכך שדה הקוצים, שהזדקר
ברישול מתוך הקרקע הצמאה, במטרתו האחת והיחידה - לטמון הרחק
מהנראה את הזכר לעקבות של פעם, של אלה שקדמו לביקורי. מתנשם
עמדתי תחת הצוק הסוכך, מרגיש את עצמי לגמרי מיותר בתוך תהום
הבינוניות המפרידה ביני לבין הים הזה והטירה ההיא וביחסם זה
לזו, חש כחוצה-גבול נרדף, שוויתר על זכותו הקיומית לסטטוס
חולני של הגשמת חלום הזוי כלשהו.
התמיהה מתרוצצת בנלהבות חסרת שחר על פני החול הלוהט - ולא אני;
המחשבות מפעילות לחצים על הפצע המגורד בראשי הירוי - אינני
שותף למסעם המהורהר, נתון בספק ובעצם נטול כל תכלית; זר
מתוסכל, כבול בשלשלאות, הוא טרם וויתר על נחישותו להשתחרר
מהכפייה האנוכית של שיתוף רחשי הים והמבנה הישן-נושן, פורע
בידיו הפצועות לכל עבר הוא מתיז דמו על ארבעת כתלים הסובבים
אותו - אני אינני מכיר את האיש, קשה לי להעלות בדעתי, שהסתכלות
תמימה מסוגלת להשקות את ניצני התקווה הנבולים. השקפת עולם זו
מופרכת יתר על המידה, מתנשאת ומתנכרת בין כל המבטים המפוקחים
שהסביבה שלי גייסה לעצמה, העמידה מלפני ואני עודני חלק ממנה;
חלק מהכלום הנוצץ, המשתחצן והנשגב במרום בלתי מושג, בתור דבר
הנכלא מאחורי סורגי הגדרת  ה'מרהיב'.
חלוקים לבנים מתרופפים ברוח-פרצים שואגת. האשליה של בית-מרפא
במקום החולני ביותר עלי-אדמות שרויה באווירה כבדה זו, מגלמת
אדונית חסרת הגבלות. לא אתיימר לומר שהמחלה לא דבקה בי, אדרבה,
רק לעתים נדירות ניתן למצוא ברי-מזל אשר צלחה נפשם להימלט מפני
הרעלות, אותה הסתממות ממכרת שנספגה לגופינו עוד ברחם האם. וכמו
לכל אחד נותר גם לי להכריז על עצמי כעל מקרה אבוד, מין גולם
נטול פוטנציאל למעוף.
לאחר שאימצתי את כוחותיי הנותרים המשכתי במסע המתיש אל עבר
מבנה הטירה, כך בגדתי בים שהחל להסתער מאחורי גבי, כנפגע-הלם
לשעבר המתאושש בליווי הבזקי ההבנה הראשונית, נזעמת.
נניח ואתה (אני לצורך העניין) אכן בחרת לחמוק דרך הפתח
האטרקטיבי של המבנה, על פני האפשרות הפזיזה (בה בחרתי אני,
אודה בכך כבר עכשיו) לבהות בו מלמטה ולסגת מהרעיון של טיפוס
במעלה הגיא. מה תצפה למצוא במקום שכזה? אכן על היופי החיצוני
אין מה להתווכח, העיצוב הויקטוריאני מקנה למקום רושם רב בעיני
המתבונן, אבל סימן השאלה הגדול עומד בתחום של 'מה-בדבר-התוכן?'
- מראית-עין, תהיה זו תשובתי.
בהסתמך על תרשים דמיוני לגמרי ששרטטתי בזה הרגע: לפניך מיני
מסדרונות ועשרות אלפי דלתות, שסביר להניח אף אחת מהן לא תוביל
אותך לשום-מקום. ואחרי הכל תמצא את עצמך יוצא בהרגשת אובדן,
אכזבה ואף עגמת-נפש במידת-רבה, מכיוון שהמצופה האפיל על התוצאה
הנראית. תחושת ההשפלה בשל בקיאות בעובדה ששוב נתת לאחרים (זרים
בתכלית שנהנים פעם אחר פעם להעמיס עליך את כביסתם המזוהמת)
להוליך אותך שולל, תהדהד בראשך במהלך היום. החלל הפנימי נגלה
כריק, ריק מכל תוכן. שערורייה! וכשתחליט לצאת בלית-ברירה -
בוודאי תצפה לך הפתעה, כרגיל שפן נוסף שייצא ממלאי הכובעים
הנידח שאספת בשנותיך, בתור תחביב כמובן, כבודו הקוסם.
מסדרונות מכל כיוון אפשרי, מסדרונות אינספור חבויים מאחורי
הדלתות החסונות שאתה פותח בזו אחר זו. אתה נסער, הלב משום-מה
דוהר אי-שם באזור המפשעה, זיעה מציפה את עיניך, כמי-ים
הארורים. בהחלט המסע החלומי קיבל גוון בלה.
בין אם תרצה ובין אם לא, הזמן כבר ידאג להזכיר לך שכוחותיך
אפסו, נדפו מגופך המיוזע והרועד, שרק לפני שעות מספר היה מלא
מרץ ומוכן לכל הרפתקה שטותית, שתנענע את שגרת הימים המאובקת.
קודם כל צפויה לפול עליך שינה בלתי-נשלטת, תירדם, בחלומך אולי
תראה את עצמך חוזר ליום העבודה, או אם תרצה, לימודים. נצא
מנקודת הנחה שזהו ביתך הפרטי, קומה שמינית, דלת הסמוכה לזו של
שכן יקר, הסובל מנדודי-שינה, ומאלץ גם אותך להישאר ער עד השעות
הקטנות של הלילה, כי זהו בדיוק הזמן בו הוא מנסה לסחוט את המרב
מנגינתו בפסנתר, אליה רק הוא יודע להתייחס כאל כשרון שניתן לו
מכוח-עליון (בשום אופן לא אל, מכיוון שהוא אתאיסט כמוך). בכדי
להקל על המצב, נניח שאותו אמנואל התאבד מלפני ימים ספורים.
ובכל זאת אין ביכולתך להירדם לפני שלוש וחצי, הכל עניין של
הרגל נרכש. מרי, אישתך, כבר מזמן שוכבת לה במיטתכם הזוגית,
אחרי הסתכלות ממושכת בירח המלא המשתקף מבעד לחלון המטבח (ואתה
תוהה כל פעם, מה יש לה לחפש בגוש הקר והחסר-חיים).
שקוע בהרהורים, אתה מארגן בראשך ללא-הרף את מבנה הטירה - הנעוץ
באופן לא מוסבר במודעותך המרוחקת - מחפש דרכי הימלטות משם,
כשמקומך העכשווי בחדר-המטבח האינטימי עם כוס קפה שחור ביד
וסיגריה לעוסה בין השיניים. ללא שום סיבה מוצדקת אתה מתייסר,
בעודך מקלל את הירח שנתלה לנגד עיניך. כעת ברור שזהו מבוך ולא
משנה מהו מקום הימצאותך - תכלא בו. רעיון נוסף צץ מבין תריסר
מחשבות מסועפות: הרי שמעולם לא יצאת ממנו. הגיע הזמן להודות
שהיה זה תמיד חלק בלתי נפרד מסגנון חייך האומלל. ידעת על כך,
על-אף שתמיד סירבת לקבל את המבוך בתור דבר מובן מאליו.
כעת, הדברים אליהם נהגת להתייחס באופן נחרץ של 'לא ייתכן'
מועברים ממגירות השמרנות לתוך לקסיקון הפנימי המחודש, שנקרא לו
'ייתכן ועוד איך'. למעשה מעתה והילך אתה לומד לקבל את הפנים
השונות - לחלוטין לא מוכרות - של יסודות מתפוררים עליהם ביססת
את עולמך צר-האופקים ועיוור למחצה, כגור חתולי תם. אפילו ארבעת
כפיות הקפה פועלות בחריגה מוזרה ומרדימות אותך.
והנה כשאתה מקיץ משנתך, אתה מגלה במקומך 'אני', כלומר מוצא
במקומך אותי. אני מרגיש מסוחרר במקצת, מה שתורם להגברת הקאוס
הרגשי.
מאז השתלשלות האירועים האחרונה, שאינני מצליח להיזכר במדויק
היכן הייתי, רודפת אותי התחושה המשונה של המצאות במקום הלא
נכון בזמן הלא נכון. ממש מביך. כאשר אני מנסה להימתח, זרועותיי
פוגעות בדבר-מה נוקשה. היה שם קיר מימיני וקיר דומה משמאלי,
שני קירות מסוידים היטב ומאוד קרובים זה לזה. מלפני מתגלה
המשכיות לא אמינה של אותם הקירות, שנראה כאילו אין להם סוף.
זרקתי מבט חטוף אל מאחורי כתפי ומאומה לא השתנה.
'מ-מרי, יק-קירת-תי', נורה מפי הגמגום. חזרתי לקרוא בשמה של
אישתי עוד ועוד. שתיקתה המסתורית השיבה לי בהד.
בתימהון החלקתי על מרצפות שיש מלוטשות ובהמשך גיליתי דלתות עץ.
ואני פורץ דרכן בהסתערות ונוכח שוב באותו מסדרון, או שמא אחד
נוסף שנראה כתאומו המדויק.
תעייה בתוך אותו מעגל תמידי, שמחזיר אותי עם כל רגע של האמונה
צצה-ומתנדפת לנקודת ההתחלה, תמה בשעת ייאוש, כשאז חשתי כי
הקירות מתחילים להיסגר עלי. 'אלוהים, אני כה בודד'.
השענתי את ראשי על הדופן הנוקשה של בטון. ממוקד לא ידוע הגיע
לאוזניי קולו הצח של הים חסר הרוגע, מאור מסוים לתקווה מסוימת.
מאוד דלה. חשבתי עליו מעט, נזכר בימי הקיץ הלוהטים, ברוחב-לבו
וההצעות ההוגנות שלו, בכך שהותיר לנצל אותו לצורכי הפרטיים,
כמו למשל, להטביל את גופי במליחותו הרכרוכית, להתפרע במצלול,
או לגזול ממנו את רכושו הפרטי בעת הדייג. לכל דבר יש את המחיר
שלו.
נחשול כוחני הכה בצדו השני של הקיר, ואני, עצום עיניים, הפלגתי
לבדי בסירת-קיטור אדומה וקטנה השטה לה על פני הגלים הלוטפניים
למציאות הזויה אחרת.