אני לא יכול להתנשק איתה, כי יש לה ריח של מיונז בפה. גם אחרי
שהיא צחצחה שיניים, זה לא עובר לי, אני מרגיש את הריח החמוץ
ופשוט לא יכול. זה חבל, כי אין הרבה דברים בעולם שאני אוהב
לעשות יותר מאשר להתנשק איתה.
מה שכואב לי זה שאני יודע שעלי האשמה, כי כשהיא שאלה אם יהיה
אכפת לי שהיא תשתמש במיונז, אמרתי לה שאין בעיה, שאם היא אוהבת
מיונז, אז סבבה. אבל מה, עכשיו לא סבבה, עכשיו מיונז.
לא שאני לא אוהב מיונז. להפך, אני חושב שזה הולך מצויין
בסנדוויצ'ים, עם שניצלים וגם עם חביתות. אבל האסוסיאציות
שנוצרו כשהחברה שלי התחילה למצוץ לי עם מיונז כנראה שלא יעלמו
לעולם. אישית, הרעיון של מציצת זין נראה לי די דוחה, אבל זה
מובן, מנקודת מבט גברית. איכשהו, זה נראה משפיל בשביל המוצץ/ת,
ואני לא אחד שיגמור מהשפלה של האחר, אבל כשהיא באה ושאלה אם
אני רוצה שהיא תמצוץ לי, לא סירבתי. אולי כי באותו רגע הייתי
בהלם, כמו לפני הפעם הראשונה שהתנשקתי צרפתית. הרעיון שמישהי
תהיה מוכנה לעשות בשבילך דבר כזה מרצונה החופשי כמעט ולא עולה
בקנה מידה אחד עם המציאות. אז הנהנתי בראשי, ואחר-כך שאלתי
אותה אם היא רוצה שגם אני ארד לה. זה לא משהו שחשבתי עליו
בעבר, אבל הרגשתי לא בנוח, שרק היא תציע. היא נתנה בי מבט
אוהב, כזה עם עיניים בורקות, ואמרה שאם אני רוצה אז כן. אמרתי
לה שכן. "טוב, אבל אני ראשונה" היא אמרה.
היה קצת מוזר, קצת מביך בהתחלה. זאת אומרת, הייתה היכרות
אינטימית בינינו, כבר היו מזמוזים, כבר היו ליטופים, ואפילו
מלאכת יד לא הייתה זרה לנו, אבל בכל זאת, זה היה קצת מוזר. אני
את שלי עשיתי - לא שהיה הרבה מה לעשות או קושי לעשות זאת,
מספיק שאני חושב על מגע חזה בחזי והטבע עושה את שלו. היא עטפה
את הזין שלי באצבעות ידה הימנית, והסתכלה על ראשו, ספק בחיבה
ספק בחוסר-בטחון, ואז הסתכלה עלי מסתכל עליה. שנינו צחקנו,
ואיכשהו, זה הפר את המתח. היא נישקה את מה שלא היה באחיזתה,
ואז הרפתה. היא הוציאה לשון, כמו טועמת גלידה בטעם לא מוכר,
ואני, הוואפל של הגלידה החמה הזו, רעדתי קלות.
היא הפסיקה את הליקוק המתוק, ולפתע שאלה אם זה בסדר שהיא תשתמש
במיונז. הפתאומיות שבה זה נאמר הוציאה אותי מריכוז, אז שאלתי
אותה מה.
"מה?"
"מיונז."
"איך... מה... איפה..."
"כאן." אמרה בחיוך ממזרי-משהו, והצביעה על הזין שלי.
"שם?"
"כן."
"למה?"
"כי זה קצת... לא יודעת... לא נוח לי. אולי אם יהיה משהו
שיעזור..."
"חמודה, אם זה לא נוח לך, אז זה בסדר, לא חייבים."
"לא, לא, אני רוצה, אבל אני מעדיפה לנסות קודם עם עוד משהו."
"טוב, אין בעיה, אבל מיונז? למה דווקא מיונז?"
"אני אוהבת מיונז." אמרה, כאילו שזה ברור מאליו.
"אני יודע, אבל לא עדיף משהו אחר, אם כבר?"
"כמו מה?" היא שאלה, וראיתי שהיא קצת נרתעת. כבר לא היה לי
נעים, ולא רציתי להביך אותה.
"לא יודע... המממ... כאילו... לא משנה. אם את אוהבת מיונז, אז
סבבה."
"אתה בטוח?"
"בטוח."
"יופי, אני כבר חוזרת." אמרה, קמה ויצאה מהחדר.
כשהיא חזרה, הייתה לה ביד קופסא של מיונז אמיתי של תלמה. לא
אמרתי, אבל שאלתי בלבי למה מכל סוגי המיונז בעולם, זה מה שהיא
מצאה. נו טוב, זה לא כאילו שזה היה למאכל. לא בשבילי, בכל
אופן.
בלי מלים נוספות, היא כרעה מולי בשנית, ופתחה את הקופסא שבידה.
עזבתי את הזה שלי, שהחזקתי כדי שלא יצטמק בזמן שהיא הייתה
במטבח. לא שהיה בזה צורך, כי אחרי שהיא פתחה את המיונז, היא
הניחה אותו בצד והורידה את חולצתה, וגם החזיה לא אחרה ללכת.
שדיה עמדו שם שמחים כמו תמיד, שמחה שלא הופרה גם אחרי שהיא
ציירה עליהם במיונז. "תטעם" היא אמרה, ואני, שכאמור, המיונז של
תלמה הוא לא בדיוק המיונז האהוב עלי, צייתתי, ואהבתי. לא יודע,
אולי שדיים זה תבלין טוב. ואולי בטוח.
כשסיימתי ללקק, התכופפה ושלפה עוד מיונז, ומיד הרגשתי קור
שמנוני. היא מרחה וליטפה, בתנועות מחזוריות, ובמהרה זה התחמם
והשתפר.
את ההמשך אתם יכולים לתאר לעצמכם לבד, אבל עכשיו יש לה ריח של
מיונז בפה, ואני לא יכול להתנשק איתה. לי אין את הטעם הזה,
למרות שגם אני ליקקתי לא מעט. מילא אם לא הייתי אוהב מיונז,
אבל אני כן, ולהתנשק איתה אני אוהב הרבה יותר, ואפילו את זה
אני לא יכול לעשות. נחכה, הטעם הרי לא יחזיק לנצח. בינתיים,
תורי לרדת לה.
הסוף.
הסיפור אינו אמיתי, אם תהיתם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.