את המעגן של קופנהאגן. הספינות עטורות תרני הנחושת, הסיפון
המוזהב, הירכתיים משובצות אבני הברקת. מכאן יוצאות מעבורות
למאלמו העיר השכנה. הגשר עולה ושריקות עליזות נשמעות. שריקות
של דנים טובי-לב (יושבי קבע של בתי הקפה והמסעדות הפזורות
לאורך השדרה הסמוכה הנלבבת) ושריקות של מעבורת שבשל ספניה כל
כולה רוח טובה.

קופנהאגן, קופנהאגן.

את אניטה היפה בנשים. אותה אהבתי יותר מכל הנשים. הכי הרבה
שאפשר לאהוב לאישה.

אניטה, אניטה.

את האגמים של קופנהאגן. התום והטוהר של הברבורים.

קופנהאגן, קופנהאגן.

את הבתים הצהובים, התכולים, האדומים, הסגולים, הורודים. אחרי
הליכה של שעות במדרחוב שאין חלקת אדמה קסומה ממנו.

אניטה, אניטה.

את אניטה זהובת השיער. הזכה. השרלילית.
 
אניטה, אניטה.

את קופנהאגן העזובה, הבוכיה. גן העדן האבוד. איכה ישבה בדד?

אניטה, אניטה.

את קופנהאגן הנוגה והענוגה. קופנהאגן.

אניטה, אניטה.

אניטה, אניטה.