מישהי שנראית כמו דבי הארי עלתה לאוטובוס. ברקע משמיעים
בלונדי. אני מרגיש כמו בסבנטיז, אטומיק! "אטומיק" מהרדיו בוקע.
נדמה לי שדבי מביטה לעברי, אני חושש שגם היא בי חושקת - הו כן,
או שגם היא חושקת בי - הו לא. אני מקווה שהיא תביט בי שוב
ותחייך ולי יהיה בלילה על מה לפנטז וגם על מי.
אני חש חשש מוחשי ביותר לחיים, כי החיים שלי כה חשובים. כה
חשובים. אולי בקרוב אחדל להתקיים, לפני שנגלה לי האל בשנית. לא
בנקל יכריעו את רובי שיגיונות רוחו הרעה של הזולת הזד או כורח
נסיבות מאמללות, אבל בפני גזירות האל הוא כורע ברך בלב חפץ.



החיים הם הרגל מגונה, הרגל שמוכרח מיד להיפסק. ראיתי בימי חיי
כל כך הרבה אנשים שמוטב היה ולא היו קיימים כלל. לעיתים כה
קרובות ביקשה נפשי להיות מתה, להיות כלא-היתה ומה מעטים היו
הפעמים שאת מבוקשה השיגה לעומת אלה בהן השמיעה חירחורי גסיסה
שאוזן אנוש לא תשמע. ומה רוצה הייתי לומר לכל אדם חדש שאי-פעם
פגשתי: מה מופלא אתה - איש רב-חסד! אולם מעולם לא פגשתי אדם
שהיה ראוי לכך ואף אם היה ראוי לכך, הצביעות וחוסר-היושר היו
כרשת חונקנית שלכדה אותו בה החברה שטופת-העון ובכך מנעה ממנו
להיות סועד על שולחן עמוס מאכלי מלאכי אלוהים, שסר טעמם בעיני
ההמון גס הרוח ויערבו רק בחיכו של האיש שאת ליבו השותת טומן
הוא בעריסת כף ידו ונושאו לכל אשר יילך, בטוב וברע.