שלשום, דווקא שלשום, הוא הלך לו ברחובות השוממים של ארץ אחת
עשרה - אחת עשרה בלילה. פעם בכמה דקות מכונית עברה בכביש לידו,
כמעט כאילו שמישהו ניסה לשכנע אותו שהוא לא פספס את סוף העולם
או משהו, שעוד יש אנשים מלבדו. האוויר היה קר אבל לו לא היה
איכפת - הוא היה לבוש בחולצה שחורה וג'ינס שחור והוא הילך
ברחובות עם מטרה ברורה למול עיניו - מטרה שכל אדם שהיה עובר
לידו היה יכול לראות בהילוך שלו, במבט שהיה לו בעיניים,
בתנועות הידיים הקפוצות שליוו כל צעד וצעד. כאשר הוא הגיע
לפניה - הוא תמיד פנה שמאלה, לא בגלל שלשם הוא היה צריך ללכת
אלא כי הוא ידע שאין לו מה לחפש בכביש שלימינו. לבסוף המשחק
נמאס עליו והוא נעצר, הסתכל למעלה לשמיים, פתח את פיו - וסגר
אותו תוך כדי שהוא מסתובב כלעומת שבא. הוא הגביר את הקצב
וכאילו ברח מאותה מטרה שהיתה קודם מול עיניו אבל לא הסתובבה
יחד איתו והמשיכה לרחף חסרת מעש מאחורי עורפו. במהרה הוא החל
לרוץ, המכוניות שעל פניהן הוא עבר מקודם נסעו כעת לכוון ההפוך,
או כך לפחות נראה לכל עובר אורח שלא נקרה בדרכו. באותה דקה
שלשום נגמר, נגמר והוא לא ישוב עוד לעולם - אותה הזדמנות נוספת
שניתנה לאנושות לשפר את דרכיה בוזבזה עד תום ונעלמה לתוך התהום
של הזיכרון, השכחה וספרי ההיסטוריה. השעונים בכל רחבי הארץ
הורידו מעל צגיהם בקול רעם ונפץ את הכתבת "שלשום" ובמהירות כל
אותם דברים שנעשו שלשום נעשו חסרי רלוונטיות. המטרה התפוגגה
באיטיות מאחורי עורפו והוא נעצר לחשוב מה הוא עושה כעת, ללא
מטרה.
כך הוא עמד שם, ללא מטרה, בארץ חצות, בודד וקפוא - וחשב. בעוד
הוא חושב ומנסה למצוא לעצמו מטרה העולם כאילו התערב לטובתו
והוא שמע קול צעדים. מישהו היה נחוש בדעתו לא להשאיר אותו ללא
מטרה וכך הוא פגש אותה. היא הלכה בקור של הלילה והעשן של
הסיגריה שלה מתערבב עם האדים שיצאו מפיה בכל נשיפה. היא רעדה
מעט אבל המשיכה ללכת מכיוון שלה היתה מטרה - לא לקפוא למוות
בלילה הרטוב, הקר והמסריח הזה ויהי מה. אכן, זאת היתה מטרה
אומללה וחסרת חשיבות - המטרה הזאת, בין אם היא תושג ובין אם
לא, לא תשפיע על העולם בצורה עקרונית - מלחמות לא יפסקו בגינה
והרעב בסומליה לא ייפסק. אבל זאת הייתה המטרה שלה - המטרה שלה
ורק שלה - בעצם לא, כי עכשיו זאת גם היתה המטרה שלו. הם לא
דיברו על זה ולא הזכירו את זה עד היום אבל שניהם ידעו שזאת
היתה הסיבה שהוא קם והושיט לה את ידו תוך שהוא מציג את עצמו
כשהיא עברה על פניו ברחוב השומם בארץ חצות אפס חמש. שניהם ידעו
שאם הוא לא היה רואה את המטרה שלה בעיניה הוא היה ממשיך לשבת
שם ולחשוב ושניהם ידעו שאם היא לא היתה רואה עד כמה הוא מעריך
את המטרה שלה היא היתה עוברת על פניו במהירות ובפחד.
הם הלכו יחד - בדממה מוחלטת מלבד קול צעדיהם על האספלט, מנסים
למצוא תירוץ לדבר אבל לא מצליחים. הוא רצה לשאול אותה לשמה אבל
הוא פחד שהיא תסרב ולא תיתן לו יותר את המטרה שלה. הוא היה
תלוי במטרה הזאת - הרי בלעדיה יש סיכוי טוב שהוא יקפא למוות
בלילה הרטוב, הקר והמסריח הזה ולא היה לו נעים להשתמש במטרה
שלה ללא אישורה. אז הם המשיכו ללכת - היא יודעת את שמו והוא
תוהה לשמה עד שבאיטיות, כמעט בלי שהצופה מן הצד שם לב, הקור
התפוגג והחום חזר. השעה הייתה עדיין שעת לילה אבל התנור שהוא
הדליק בביתו האיר את החדר באור אדום. מרוב התמקדות בניסיונות
לחמם את עצמם אף אחד מהם לא טרח להדליק את האור והם ישבו ליד
התנור החשמלי בשתיקה. לאט אבל בטוח הוא החל להתקרב אליה -
כאילו בטעות ידו נגעה בידה ונשארה שם עד שהוא ידע שהוא כבר
יכול לעשות זאת - היא הזדהתה כצורית והסבירה לה את סיפורו של
יום השלשום שלה, במשך ההסבר שלה הוא שמח עד הגג מכיוון שהוא
ידע כי עכשיו הוא תמיד יוכל להלוות ממנה את המטרה שלה
ומהסתכלות בעיניה הוא ראה שגם היא הלוותה ממנו את המטרה
שלו.כשהוא הבין ששניהם חולקים את אותה מטרה הוא החליט להגשים
אותה.
המסך נסגר על השחקנים בעוד שפתיהם מתקרבות עוד ועוד אבל אם היה
שם צופה מן הצד הוא היה יודע שהן לא תפגשנה לעולם -או לפחות לא
אתמול - אבל זה כבר סיפורו של הצופה מן הצד ויום האתמול.