וכמו בכל שנה היה בסוף את שירת התקווה.
כבר 10 שנים עבר מאז הרצח. בקושי מישהו זוכר איך הוא ניראה או
למה הוא נירצח.
הטקס היה די עלוב, לא משהו מיוחד. כל מיני משפטים שאף אחד לא
יודע אם הוא באמת אמר, שירים שלא בטוח שהוא שר.
המנהלת הקריאה נאום על התפתחות הטכנולוגיה, על האיחוד הלאומי
ועל כבוד בין בני אדם.
"זה אותו נאום משנה שעברה"- שמעתי מישהו מופתע.  אני כבר לא
היתי מופתעת. הנאום שלה לא השתנה כבר מאז שאני לומדת כאן. אותם
מילים, אותם ביטויים ואותו דיבורים וצחוקים מצד הקהל המשועמם.
אפילו לא שמעתי שביקשו לעמוד לשירת התקווה.
כשרבין נירצח היתי בכיתה ב'. אני לא ממש זוכרת את זה אבל מה
שכן אני זוכרת זה שבבית ספר היסודי עוד התרגשנו בכל פעם ששרנו
את התקווה בטקסים.
כנראה שעם השנים ההתרגשות נעלמה ועכשיו בקושי נישארו כאלה
ששרים, ומי שכן סתם מדקלם מילים.
וביכלל, תקווה עלק! אחרי כל המלחמות, כל הקרעים בעם, אחרי כל
השנאה והרציחות יש מישהו שמאמין שעוד לא אבדה תקוותינו?
רובנו רק מחכים ליום שבו נוכל לצאת מהארץ, לברוח מכל הבלאגן
ולעבור לגור בארץ שפויה יותר. ואנחנו עוד שרים על עם חופשי
בארצו.
כולם דיברו,ציחקקו, היו כאלה שאפילו לא טרחו לעמוד.
בחוץ חיכה לנו בן אדם עם אקדח שירה בעשרה תלמידים.
כולנו ניבהלנו נורא, ניכנסנו לפאניקה. אני ישר חשבתי שזה
מחבל.
כולי ניסערת הבטתי בו וראיתי שזה דורון, אחד מהכיתה המקבילה.
עיניו היו עצובות ומלאות זעם. צלילי התקווה עוד התנגנו בראשי.