אני נהנה לחיות הוויה מצערת זו.
פרצופי שטנה בולעים אותי מכל עבר
לשונות ערלות בחך דביק מתגלגלות בלוע בולע בלע בולע בלע
כל יום אני מאבד איבר ועוד איבר
דומני שהמוות מפתני בלחישה "בוא אליי, בוא, ילדי היקר!"
שואל עצמי את אני מהי אמנות נעלה ואין בידי תשובה
לו יודע הייתי התשובה ודאי לא הייתי חושק ביצירה
מה מעטים הם הללו שיודעים מה תשוש אנוכי
מה מעטים הם הללו שיודעים נסתרי נפשי
בדרך כלל כל שזוכה אני לו זה זלזול ובוז
הלוואי ואמצא דבר-מה שיצדיק
שיצדיק אשמתי
או לפחות ייסורי האשמה
מי ייתן ואדע לאשורה שאומנותי נחותה
|
