היא נכנסת דרך החלון לחדר מדליקה את האור ונשפכת לכורסא מול
הטלויזיה.
כבר חודש הסדר יום שלה נראה אותו דבר. מתסכל.
היא מורידה את המגפיים בעייפות ומדליקה את הטלויזיה. אין כלום
בקופסת הטמטום...עוד סדרה נטולת אינטלגנציה,  אבל היא מתוסכלת
מידי בשביל להעביר ערוץ...בערוץ האחר יהיה אותו הדבר רק בשפה
פחות מובנת.
היא קמה בשביל למצוא משהו במקרר, בדרך היא עוברת ליד מראה,
מסיטה את הגלימה ומתחילה להטיף לעצמה שהיא עוד פעם השמינה.
החליפה מתחילה להעיק עליה ,והיא הולכת להחליף אותה. שיט עכשיו
היא רק מזכיר ה לה כמה היא נהייתה עוד יותר צמודה עלייה.
היא יוצאת מהטייטס, מקפלת את  הגלימה ונכנסת לתוך שרוואל שהיא
קנתה פעם בסיני.
היא מציתה לעצמה סיגריה ...זה לא שהיא יכולה למות מסרטן ,
ומתרסקת על הפוף.
היא קצת מתגעגעת להכל, אבל רק קצת.

הטלפון מצלצל אבל אין לה כח לענות, היא חושבת שבעצם אין אף אחד
שהיא הייתה רוצה לשמוע עכשיו . המשיבון עונה והיא שומעת את
הקול של אמא שלה , היא מתחילה לרחם על המכשיר החשמלי המסכן כי
היא יודעת שאת החצי שעה הקרובה הוא הולך לבלות בלשמוע אם היא
אכלה ואם היא לובשת מעיל כשהיא יוצאת בלילה...
אליה היא דווקא לא מתגעגעת.
הסיגרייה ממשיכה לבעור ושורפת לה את קצה האצבע, היא כבר לא
אוהבת את זה, את הכאב, זה רק מזכיר לה את זה שהיא עדיין בהכרה
מלאה.

היא באה בשביל לברוח, בהתחלה חשבה יהיה כייף היא תהיה לבד, היא
רצתה להיות לבד .
היא חיפשה את האנונימיות המזוכיסטית הזאת של להיות לבד בעיר
ענקית.
אחרי שבוע היא כבר לא הצליחה להיות לבד כי תמיד יש את הקרציות
שמנסות להתידד איתך לא משנה איפה אתה או עד כמה אתה מסתובב עם
פרצוף של "אני אלרגית לטמטום וגם התגובה שלי לאנושות לא
משהו"...

בשביל לממן לה את לימודי הפסיכיאטריה היא מחלטרת בתור סופרוומן
בערבים.
היא שונאת את העבודה. חרא של שעות, זוועה של אנשים, אבל מה
אפשר לעשות כסף זה כסף.

הדירה שלה מתחילה להעיק עליה אז היא מחליטה ללכת לטיול קצר
בלילה.
אין לה כח לחזור לחליפה אז היא יוצאת עם השרוואל דרך החלון
לכיוון האמפייר סטייט ביילדינג.
הוא נראה נורא נחמד בלילה וגם אין הרבה אנשים למעלה בשעות
כאלה.
היא עפה למעלה ומתיישבת על הקצה של הגג, משעשע אותה הרעיון
הייה לה פחד גבהים כשהייתה קטנה.
משעמם לה . זהו,זה מה שמציק לה . השיעמום.
היא כבר התיאשה מהכל...היא חשבה ללכת לפי פרויד למיצוי עצמי אז
היא הלכה על  התענוג אבל נמאס לה די מהר מזה, אחרי שהיא התיאשה
מפרויד היא עברה לאדלר שהמליץ על הכח...גוד דמאט היא חשבה
לעצמה ,אני סופרוומן...איזה כח עוד יש לי לחפש???
"משעמם לי" היא מתחילה לדבר עם עצמה, זה מה שמציק לה שאין יותר
מה לחדש.
היא חשבה למצא לעצמה תחביבים חדשים אבל היא מיצתה בערך את הכל:
קראטה,יוגה, טניס, גיטרה, שחמט, סריגה כתיבה יוצרת והיו רבים
אחרים שפשוט לא היה לה כח לספור.
היא חשבה למצא לעצמה אולי סופרמן בשביל שהיא כבר לא תהיה לבד,
אבל אז היא קלטה שפשוט לא מתאים לה כל הקטע הזה.
היא חשבה שיהיה מצחיק לזרוק מטבעות על האנשים הקטנים למטה, אבל
היא נזכרה שאין עליה כסף עכשיו.
"מ-ש-ע-מ-ם ל-י " היא צעקה ככה שיכלו לשמוע אותה גם בצד השני
של ניו יורק .
קיבינימט , היא שנאה את זה. היא שנאה את העובדה שהיא לבד, את
האוניברסיטה, את האנושות, את עצמה עם כל ההשמנות והתסביכים
שלה, את העיר הזאת ,היא שנאה את העובדה שקורט התאבד, היא שנאה
את אמא שבטח עדיין מזיינת למשיבון את השכל,
היא שנאה את זה שאיו מי שיבין אותה, היא שנאה את יוקו אונו,
היא שנאה את העבודה, היא שנאה את החליפה , אבל הכי היא שנאה את
העובדה שהיא לא יכולה לקפוץ.