אני זוכר איך קירטע האוטובוס
בנינוחות של אחר צהריים דני
לאורך האי הארוך, לנגלן
אני זוכר דשאים אינסופיים
בגוונים שעושים חשק לחיות
ועצים כפופים בערגה בשולי השדות
והשדות כה נאים עד שבא לבכות
אני זוכר..
הו, שוב הרהורי-שווא משטים בי
ומבטי תלוי כהוזה בכל הניקרה וגם בתיקרה
כמו אז כשחשבתי
כמה נפלא ודאי לחיות
באי לנגלן, באי לנגלן
לא היה איכפת לי, לא היה איכפת לי כלל
את האנושות לא לשלול כלל אלא להלל
את החיים לשבח כמתת האל
וגם אם הדניות לא ישפיעו חסדיהן
גם אז לא היה לי איכפת

טל בוקר ומארג עננים טלאי יקדמוני
עת בפסיעות רכות ארמוס העשב השבע ומרשרש
כמו נהמה רפה של אישה מעונגה
דממה מתוקה מקיפה אותי מכל עבר
בגן עדן של האנשים הטובים השקט מולך
הלוך אלך אל לב ליבו של הירוק
יכה הגשם ללא רחם, יקפא שד עצמותיי
יכה הגשם ללא רחם, אני מכאן לא זז