[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"הלו?" "זאת אני, מה קורה?" "חיים, נושמים, אתה יודע..."
"כן" ואחרי שעה אנחנו יורדים מהקו, אחרי שההורים מתחילים כבר
לכעוס. "אז נתראה?" "אני מניח שתהיי בבית ספר מחר" "יש
ברירה?" צחוק. "ביי" "ביי" והשיחה מתנתקת.

אני בוהה במסך המחשב, בדיוק ניצחתי עוד משחק של סוליטייר. כל
שיעורי הבית שלי מוכנים, ואין שום דבר לראות בטלוויזיה בשעות
האלו. משעמם...

"אפשר לדבר אם עמית?" "היי מה נשמע?" "בסדר תודה" "עמית לא
בבית" "איפה הוא?" "לא יודעת, בטח מסתובב בקניון או משהו" "את
יודעת מתי הוא יחזור?" "אנחנו נוסעים להורים שלי בערב, הוא
יודע את זה. אני מניחה שהוא יגיע עד 6. תנסי אז" "תודה.
להתראות" "ביי".

הוא לא בבית בזמן האחרון. מעניין איפה הוא... אני מניחה שאני
חוזרת לעוד משחק סוליטייר.

הטלפון מצלצל. "עמית?" "לא. זאת אימא שלו, שמעת מעמית היום?"
"לא, אני מחכה לצלצול ממנו. כבר 8 אתם לא צריכים להיות אצל
ההורים שלך?" "עמית לא חזר הביתה. לא יכולנו לנסוע בלעדיו ואני
דואגת לו. את יודעת איך הוא." "אל תדאגי הוא יגיע. הוא תמיד
חוזר." "כן. את צודקת" "תודיעי לי מה קורה" "בסדר. לילה טוב"
"גם לך"

עמית נעלם. כבר שבוע שאני מחכה לשמוע את צלצול הטלפון, והוא
מצלצל- אבל זו תמיד אימא של עמית, מודיעה לי בבכי שהם כבר לא
יודעים איפה לחפש, והמשטרה כבר מתייאשת, מוכנה לתייק את עמית
כמקרה לא פתור. ואני מחכה, משחקת סוליטייר ומביטה במכשיר
המקולל הזה, שפעם כל כך אהבתי.

אחרי שבוע נוסף מצאו את עמית. המשטרה מצאה את המשקפיים שלו לצד
הכביש מחוץ לעיר, ואחרי המשקפיים נמצאו גם שאר החלקים, די
ביחד. להלוויה לא הלכתי. מה היה לי לחפש שם? אני שונאת
הלוויות. גם לאזכרה לא הלכתי. לא שזה שינה- כבר חודש ושבוע
שאני בוכה. זה משנה איפה? לא לי.

"הלו?" אין תשובה מעבר לקו. רק נשימות קצובות. "אימא! עוד
פעם לא מדברים כשאני עונה!" ילדה קטנה צועקת לאימא שלה בצד
השני. אני מנתקת. אני יודעת שאימא שלה אומרת לה שזה בסדר, היא
תפסיק מתישהו. זה ימאס לה.

כבר שנתיים עברו מאז עמית. המשפחה שלו עברה דירה כבר לפני שנה
וחצי. נמאס להם מהעיר הזאת- שבה כולם מכירים את כולם וכולם
הביטו בהם כמו מצורעים. זו לא הייתה אשמתם. הם הזהירו את
המשפחה החדשה בבית שלהם- ממני. זאת שמתקשרת ומנתקת. להם לא היה
איכפת- הם ידעו שתמיד הייתי מתקשרת לעמית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הרטיבות שלך זה
מאוד נעים אבל
גם מה זה
מסריח.

ובכלל, איך
הגענו למצב הזה
שהאף שלי תקוע
פה???


זלמן הסקרן תוהה
למה העולם מסריח


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/12/00 9:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה