יתקשו תמימי-הרוח להאמין
אבל גם הכעורים משיגים זיונים
הרבה-הרבה פעמים מספור
כלו עיני וחישבו לדמוע
על-שום חזיון תעתועים מערל-לב זה:
אלה ויהודי פוסעים שלובי זרוע

מה אשיר ומה אמלל,
כיצד אפאר גבורת האל?
לא אדע עוד, לא אדע

חברים - לי אין
צוררי נפשי היו לי לחברים
חברים היו לי לצוררי נפשי
אז אימרו לי, לשם מה לי לכתוב-בחיי עוד מחזה עילוגים?
חברים? יש לאלה שרפויה רוחם עד אימים
וכדי לאטר האין הנפער והולך בחברותא חושקים
ומה באשר לבנות ענוגות?
אם כן,
אינני יכול שאת המחשבה שיצור כה מזוהם ובלתי-שלם
בשרה של הנשיות - הנשגב שבטבע - יהיה לו לעינוגים  

הו, ידידים נאמנים וברי-לבב
אנא חיו-נא מעט-כמה-שניתן!
שהלא נכזב קיום זה מכל הקיומים
(והלא אף במארס רושף-העון מוטב הקיום..)
ושאיפתה של הנשמה להסתלק
אין מוצדקת בנצחיותה ממנה!
היו קשובים לי, בריות נלבבות
אל-נא תניחו לשאיפות כזב לפרות ולרבות בחשכת מעייכם החולים;
גחמות של רגע
רצונות שרירותיים
האמת היא אחת
והיא: רק המוות טוב לאלוהים