[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בסוף הדפיקות ברצפה נמאסו על השכן מלמעלה, התערובת שלהן עם
צלצול הטלפון הפך מעיק, אפילו הצורך האדיר לישון, לא מצליח
למנוע ממנו את הפסקת הייסורים האלה.
- הלו
- יואל ליאון?
- נכון
- מדברת נלי הדום מ"מעריב", מה שלומך?
- יש לך מושג מה השעה?- חלחלה וזעם בקולו
- כבר אחרי-הצהרים- היא כמעט בוכה
- לידיעתך, יש אנשים שעדיין ישנים בשעות כאלה
- אני מצטערת, פשוט אני חייבת לסגור פה. ניסיתי לדחות את זה
כמה שיותר אבל אני פשוט חייבת לקבל ממך תגובה ממך, מצוות
העורכת- צחקוק.
- תגובה למה?
- אממ... ערכנו משאל, אתה יודע, עושים אותו כל שנה, רשימת
האנשים הסקסיים במדינה. מזל-טוב, אתה ראשון...
- מצחיק, לילה טוב
   טריקה רועמת.

   בשמונה לפנות לילה הוא קם, עדיין אור בחוץ, שמש שוקעת לאט.
מקלחת, שיניים, קפה, נשנוש ולדלת. כשידו אוחזת בידית צלצול
טלפון מושך אותו חזרה פנימה, אל ביתו. עכשיו כבר השפופרת בידו,
והוא מדבר.
- כן
- שלום. מדברת נלי, דיברתי איתך לפני כמה שעות- סימן שאלה
- מצטער תזכירי לי
- אני מ"מעריב", זה בקשר לרשימת ה...
- אה, היה לי איזה חלום הזוי על זה שאני הכי סקסי בארץ, דווקא
היה נחמד, רק כשהוא נגמר הבנתי שזה היה סיוט בתחפושת
- אבל זה באמת קרה, נבחרת על-ידי מומחים יודעי-דבר. הם החליטו
שאתה הגבר הכי יפה בארץ. ועכשיו כשאתה ערני, אפשר אולי לקבל
תגובה?
- כן, בטח. תכתבי שזה הדבר הכי מגוחך ששמעתי בחיים שלי, שאין
בי שום-דבר יפה או סקסי, ושחוץ מזה זה בכלל לא מעניין אותי. אה
כן, ותודה לכל מי שבחר.
   שתיקה מהצד השני, יואל תופס את הבטן, היא לא ציפתה לזה,
הילדה.
- הלו? את בסדר שם?
- אתה לא באמת מצפה שאני אפרסם את זה? אתה לא מתכוון לזה
ברצינות?- היא מנסה להיות הכי נחמדה שאפשר, האמת, היא לא ממש
רעה בזה, אולי הוא יצליח להוציא מזה משהו.
- אני דווקא מתכוון לכל מילה, איזה מקום את נבחרת?
- מה??- מה לכל הרוחות קורה כאן? היא חושבת.
- יש גם רשימה לנשים, לא? איזה מקום את?
- אני... אני לא...- הוא ממש שומע את לחייה מאדימות.
פול-האוס.
- איך יכול להיות? מי שלא תהיי, את בטוח יותר מושכת ממני,
בטוח גם יותר מהרבה אחרות, אז איזה מקום את?
- אתה מתוק- והיא חושבת: הבנאדם הכי סקסי במדינה מתחיל איתי,
עם תעודות.
- רוצה להיפגש?
   זהו, לפחות משהו יצא מהשטות הזאת. והיא דווקא נראית לא רע,
ממש לא רע, מצוין אפילו. הם מסתובבים ברחובות, והיא נועצת בו
עיניים מעריצות, והיא לא לבד. עוצרים אותו, מבקשים ממנו
חתימות, הוא 'האיש שצועק את זעקת דורו'. לא כל יום זוכות
עיניהם לצפות בעתידה של הפרוזה העברית, אפילו ההווה. בסוף הערב
הוא יקבל מה שהוא רוצה. וגם היא את מה שביקשה מלכתחילה: תגובה-
אמנם לא כנה, אך נטולת ציניות. זה מה שחשוב.

   המעריץ הכי גדול שלו על הקו עכשיו, בשעות הפנאי הוא גם
מתפקד כעורך-הדין שלו, הסוכן שלו, והאיש הכי מעצבן בתבל.
- אני אומר לך זה גדול
- שטויות
- מה אתה נורמאלי? לא מספיק שכל המבקרים סוגדים לך, עכשיו גם
מסתבר שמזילים ריר כשרואים אותך, מה יותר מזה? אני אומר לך זה
הדבר הכי טוב שהיה יכול להיות, אתה יודע איך זה מוכר? אתה תהיה
הלהיט...
- עזוב אותי משטויות, אל תעשה ממני פוסטר, זה לא בשבילי
- תראה, אולי כולם מהללים, אבל כסף עוד לא ראינו מזה, זה יכול
להקפיץ את המכירות בכמה דרגות, אנחנו צריכים את זה
- אנחנו לא צריכים שום-דבר, אני צריך טיפונת של אמינות. מה
השלב הבא? צילומי עירום שלי על הכריכה?
- תראה, מחר יוצא העיתון עם הדירוג, זה יעשה ממך אליל המונים,
אל תזרוק את זה לים, אל תפספס את זה, זה חשוב.
- אתה לא נורמאלי

   תמונה גדולה וצבעונית. לאמא שלו אין תמונה שלו בגודל כזה
בבית, לאף אחד לא היה, היום יהיה אותה בכל בית-אם בישראל.
צילום טוב שלו, וגם בו אין שום-דבר יפה מדי. בתוך הכריכה
תיאור: שילוב מדהים של אינטלקט ייחודי, כשרון עילאי ויופי עוצר
נשימה. יופי עוצר נשימה? מה? צחוק עולה במעלה גרונו, מתגלגל
מעלה מעלה , אוסף בדרכו קולות ונוזלי גוף ונפלט דרך הפה בתרועה
אדירה. הא! אם הוא לא היה הוא, הוא היה משתכנע בכך בעצמו. את
כל היצירה שלו הוא בנה כקולם של המעוותים ונטולי-החן. הנה פרחה
לה האמינות, ננטשה הנאמנות. יש פה, במגזין הנחות הזה, נשים
וגברים שמדברים עליו, מתארים אותו בתיאורי תשוקה, שאפילו הוא,
במלוא הדר כשרונו, לא היה מצליח להעלות על הכתב. הוא רואה את
לשונותיהם נשלפות מדפי העיתון, ריר נוזל מהם על ידיו.
   הוא קם מוקדם במיוחד כדי לקרוא את זה, את אוסף האיולויות
חסר הטעם וההגיון הזה. מוקדם גם במונחים של אנשים אחרים. למה
הם קוראים את הקשקושים האלה? למה הוא קורא אותם? הנה הציטוט
שלו מתנוסס באותיות עבות שחורות מודגשות בפסגת הדף. מסתבר שאין
לו מילים לתאר את ההתרגשות שאוחזת בו למשמע בשורה נפלאה זו.
לו- לאמן המילים, אין מילים. כנראה הוא באמת מתרגש. בא לו
להקיא מעצמו. טוב, לפחות יש לו תירוץ.
   העיתון הצידה, לשרוף ומהר. בחלק אחר של העיתון שלהם, מגזין
ספרות, בשר וחלב, סיפור קצר חדש, 'חדר שחור' מפרי עטו, שנמכר
להם בלעדית, הביא לו הכנסה נאה. אמנון, הסוכן שלו, יודע על מה
הוא מדבר. להתעשר- לוקח זמן במקצוע הזה, במקום הזה. אפשר לחיות
מזה בכבוד, לא יותר מדי. אבל מזה ועד לירידה לזנות שהוא מבקש
ממנו...

   הוא עובד על שרירי פרק היד, השפופרת משמשת לו משקולת, מרים
ומוריד, עם סימן הצלצול שצווח הטלפון, מאות פעמים, רק היום. גם
הפה כבר נכנס לשגרה, שולף את התשובה הקבועה:
- מזל טוב, אחי.
- על מה?
- מה לא קראת 'מעריב'?
- עזוב אותך, תשכח שקראת את זה בכלל, תתנהג כאילו זה אף-פעם
לא קרה, בסדר?
- אתה דפוק לגמרי, אם זה היה קורה לי...
- אז, שיהיה לך בהצלחה בפעם הבאה
כל האחים שלו, אלה שהוא היה צריך לשלוח להם עותק מספרו הראשון,
כדי שידעו עליו, יוצאים מחוריהם. כח היופי. אז התקשרו רק אמו,
ואמנון, עם רעיונות שיווק מהפכניים להמשך הקריירה. עט לטרף. גם
עכשיו הם לא מבחינים שכמה עשרות עמודים ממקום עיניהם, נמצא
המופת החדש שלו, מצפה שיקראו בו. סדרי עדיפויות. אין לנו כח
לדברים כבדים ביום שישי בערב. שבוע עבודה עבר עלינו. אולי מחר
בבוקר, אחרי שינה טובה וארוחה נאותה. ולו כרגע ממש משעמם, אולי
כדאי לנסות להציל עוד יום שישי.
- נלי?
- כן
- מה שלומך? זה יואל.
- היי, מה קורה איתך? בא לך להיפגש?- מקדימה אותו.
- בטח
- כאילו... לכתבה... לא דייט.
- מה קרה?
- מה השתגעת? אתה האייטם הכי חם בשוק עכשיו.- שוק הבשר.
   ממש משעמם לו. לא בא לו לשרוף סתם-ככה סוף-שבוע. והם
יוצאים לראיון של שמונה שעות ברחבות אלנבי, היא בקושי שומעת
משהו בתוך כל הרעש הזה, אבל מה איכפת לה? בכל מקרה מילים לא
חשובות פה, רק צורות. גם ככה היא מתכוונת לכתוב מה שיעלה לה
בראש, מה שיעצים את המיתוס. 'ביליתי לילה עם יואל ליאון' תהיה
הכותרת הדו-משמעית (באמת?), שמטרתה להעלות את מפלס הזימה
בעיתונה, עם בונוס של קידום במעמדה האישי. מכאן הם כבר לא
יפגשו, היא סחטה את האייטם הזה עד תום.

   התקשרו מסטימצקי, הספר שהזמנת הגיע, טוב אני בא לקחת.
בדרך- הראש באדמה. אילו בושות עשו לו. בהגיעו לחנות, הוא ניגש
לדלפק, מבקש בקול הססני את הספר, אין לו חשק שישימו לב אליו
היום, ופונה ללכת.
- הגיעה המהדורה החדשה- המוכרת מנסה להחזיק את האייטם אצלה
בחנות, עד שעוד כמה אנשים ישימו לב.
- על מה את מדברת?
- הגיעה המהדורה החדשה של הספר האחרון שלך, כריכה רכה והכל
- באמת? איפה היא נמצאת?- צריך להתנהג כאילו זה מעניין אותו,
נימוס. גזירת הפרסום.
- במדף השלישי מימין- משועבד לעצמו, ממשיך ללכת.
   באמת מהדורה חדשה, ריח של חדש. הוא מתעניין, בטח כתבו את
אמרות הסגידה לו מעיתוני העולם בכריכה האחורית. הוא בודק. מה
זה לכל הרוחות? על הכריכה, מלמעלה עד למטה, מתנוססת תמונת הענק
שלו, התמונה מהעיתון, אבל בשחור-לבן. זה אף פעם לא קרה, פניו
היו נתונות לדמיונם של קוראיו. והתמונה הזאת... היא אפילו
נראית יותר טוב בלי צבעים. אין שם אפילו מילה אחת, לא הסברים,
לא תוכן, לא ביקורות. שום-דבר. מתנה מיוחדת לרוכש תמונה זו,
יצירת-מופת לא חשובה של המצולם. בקיץ הבא- מהדורת בגדי הים.
   עיניים ממול נחות עליו לכל אורך דקות התדהמה. בחורה צעירה
בוחנת אותו לאורכו לרוחבו ולעומקו. חיוך מבויש על שפתיה.
- אני... אני המעריצה הכי גדולה שלך... אתה גדול... הכי גדול
בעולם... הכי יפה בעולם- למה היא הייתה צריכה את המשפט האחרון
הזה, הוא היה מוכן להתחתן איתה עד אליו.
- תודה- בביטול מופגן
- אפשר חתימה?- והוא חותם לה, מודה לכל האלים שהיא לא מורידה
חולצה ומבקשת שיחתום לה על החזה. רק תנו לו לברוח משם.
   בדרך החוצה מראה, הוא מבחין, הוא מביט, בזוית הפה חיוך.
דווקא לא רע, הוא חושב, לא מספר אחת, אבל לא רע. עוד כמה שניות
מול המראה, יותר מאי-פעם, והוא מרוצה. עוזרים לו להשלים עם
גופו, הם מסוכסכים כבר שנים. אבל הוא לא רוצה, כל כוחו נובע
מתיעוב צורתו החיצונית, אם יסתדר איתה- מי הוא בעצם?
   הוא רץ להוצאה, חייב להפסיק את מחול השדים המטורף הזה,
בשיחה נזעמת, הוא קורע פקידה מסכנה לגזרים. אין לה מושג על מה
הוא מדבר. אבל תפקידה הוא לספוג את האש המיועדת לממונים עליה.
אותו לא מעניין מי נמצא כרגע ומי לא, יש לו רק מסר אחד לאחראים
לביזיון הזה, אם לא מחליפים תמונות במילים, הוא לכאן- לא נכנס
יותר. הוא לא ייתן לריקבון הזה להתערבב באמנות שלו.
   אחרי כמה שעות, בעודו רותח בביתו, האחראי מתקשר:
- מה בדיוק הבעיה, יואל?- הוא מנסה להרגיע אותו, כמעט לוחש.
- למה אף אחד לא הודיע לי על המהדורה החדשה הזאת? למה אף אחד
לא בירר אם זה בסדר מבחינתי?
- ממתי מודיעים? נגמר המלאי אז חידשנו אותו.
- אבל התמונה הזאת...
- מה הבעיה עם זה? סופרים גדולים בכל העולם עושים את זה, זה
מקובל.
- לא אני, מעניין שלפני שבוע זה לא היה מקובל
- נו באמת. זה לא קשור לכלום, זה פשוט בגלל החיפזון, לא משהו
אחר.
- די למרוח אותי, הפקידה שלך העבירה לך מה שאמרתי?
- כן.
- יופי, אני עדיין מתכוון לזה, תודיע לאמנון מה החלטת, ביי
   המו"ל נשאר עם הטלפון ביד, הקפריזות האלה לא מפחידות אותו.
המותג הזה, יואל ליאון, שייך לחברה שלו לעוד שני ספרים לפחות.
בחוזה. אם הוא לא יהיה מוכן להתפשר על המעטפת החיצונית של
האמנות שלו, הוא יבטל את קיומה. פשוט ככה. אין להם בעיה עם זה,
האמנות שלהם זה לעשות כסף.

   מתוך ביקורת על "חדר שחור", מוסף "הארץ, ספרות": 'תמוה
שרווק מבוקש זה, שלכל הדעות יופיו ניכר בו, מתאר בגוף ראשון את
עולמו הדחוי והבודד, מתוך הכרה מעמיקה לכאורה של עולם זה, כאשר
הוא חי בעולם בו כולם סובבים אותו. ומכאן נובעת הבעיה המרכזית
של סיפור זה, שבנסיבות אחרות היה יכול להיחקק בזיכרוני כמעולה,
חוסר אמינות שזועק מכל מילה'.
   

   תראו מה זה, הוא מקום שני ברשימת רבי-המכר של ארץ הבורות,
בהערות בתחתית הרשימה נשאלת שאלת השאלות: 'הייתכן שהקהל מעכל
סוף-סוף את עוצמת הגאונות שבספריו?' והוא עונה לעצמו
שסביר-להניח שלא, סביר להניח שזה בגלל השטות הזאת שרודפת אותו,
אבל העמלה השמנה שלה יזכה לא מציקה לו כלל.
   קושי אדיר טמון במעבר מדפי הצהובונים לדפי האיכות של
יצירתו המתהווית, עד-כדי-כך אדיר שהוא בוחר לא לעשות אותו
בינתיים, חייב את ההפוגה הזאת מהגועל-נפש של רחובות תל-אביב.
את ההפוגה המרגיעה הוא מנצל לעוד סיבוב מחמאות וברכות ברחובות
תל-אביב. הוא לא מאמין לשום מילה- פרט לאלה המשבחות את כשרונו,
אך אלה כבר לא מגיעות משום-מה, בין כל הצעקות המחוספסות נעלמות
המילים הנעימות- אבל נהנה מהחנופה. שכל סתם, כידוע, זה לא
עניין משתלם, אתה חייב משהו בתוספת, משהו שכלל לא נוגע לטווח
הכשרון שלך אלא לשפל אליו אתה מוכן לצנוח, כמות השחיתות שאתה
מתיר לעצמך להפעיל, מספר הקשרים שיש לך. פרצוף יפה מעולם לא
הזיק. מלבד זאת ההצלחה המפתיעה הזאת תעניק לו את מרווח היצירה
שבה רצה, אם יוכחו בהוצאה שבכוחן של מורכבויות פסיכולוגיות
וקשיי חיים למכור ככל להיט אחר למרות שווין האומנותי, הוא יוכל
להפכן למורכבות אף יותר. מתוך החושך האינסופי- שמש תזרח.
   ומתוך אפילת הרחוב הוא נמלט לאור ביתו. ניגש לספר בו הוא
עוסק עכשיו, עסק תקוע, דרושים רק מספר עמודי סיום לטיוטה
הראשונה, הוא מאתר רעיונות בערמות, לחדד ולשפר, להוסיף ולתקן.
עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לגשת להוצאה עם תוצאה סופית
המייצגת את פסגת שאיפותיו. הוא נוגע בכל מה שביקש תמיד לגעת-
נושאים שאסרו עליו לגעת- על דפים אלה. על כל עותק שמכר זיו
פניו, מתרחב הסיום עוד יותר, מתעבה. הסיום שתוכנן לעמודים
אחדים, הופך לעשרות, וכשהוא נותן דרור לדמיונו, לדיעותיו, הוא
מהיר מעבר להגיון. מכאו הכל רק ליטושים, הוא יגיש את זה מיד,
העולם כבר משתוקק, בטח, ליצירה חדשה פרי עטו.
   בעתות משבר כעתה, תמיד טוב לו לשפוך את ליבו, להעצים את
יישותו כאמן. כך הוא מבדיל עצמו מההבלים האלה, מוציא עצמו
ממחול השדים המגוחך הזה, שלמד לקבלו למרות שלא רצה בו. הוא
נשלף בעדינות מהזוועה הזאת וצועד לביקורת המהללת הבאה, לטפיחה
נוספת על האגו הרעב שלו.

- אני לא יודע איך הם יקבלו את זה- אמנון אמר
- מה זאת אומרת? קראת את זה בכלל?
- האמת? לא הצלחתי לעבור את עמוד ארבעים, כמה דברים דחפת שם?
זה מעבר ליכולת שלי, מצטער.
   יואל טחב את חולצתו למכנסיו, אחרי שכמויות הזיעה האדירות
שייצר גופו בדרך הקצרה מהחניון למשרדו של סוכנו, בלחות החופית
של עירו, יובשו על-ידי מזגן הקיר, והתיישב ליד השולחן.
- טוב- אמר- אבל אני בטוח שמישהו בהוצאה ייצלח את עמוד ארבעים
הנורא, ויבחין בערך האומנותי שלו.
- אני מקווה, אבל אני לא יודע אם זה מה שהם מצפים ממך עכשיו.
   יואל התחיל לחשוש משטות כזאת, כשהבחין בחלון הראווה של אחת
מחנויות הספרים בדרכו בעשרות עותקים מצולמים של ספרו האחרון
לצד תמונתו, ולידן כתובת החוטאת למה שניסה להביע חטא של ייהרג
ובל יעבור. הכתובת הבזויה הזאת ייצגה את מה שהמציצים בתמונה
זאת יצפו למצוא בתוך הספר, הרי ברור: עטיפה כה מהודרת חייבת
להכיל ריק, אוויר, לא-כלום.
- טוב, תראה- הוא אמר- אין טעם להתווכח, הם ציפו ממני לכתב-יד,
והם קיבלו אותו.
- אולי אני טועה- אמר אמנון- הרי הם העריכו אותך עוד לפני שהם
גילו את מכרה הזהב-
- אתה טועה- יואל קיווה, אולי אפילו האמין.
   למחרת הם נפגשו שוב בדרכם להוצאה, יואל אוחז בכתב היד,
אמנון מרעיף עליו דברי חנופה, כחלוקת התפקידים הנהוגה במקרים
אלה.
- נרגעת?- המו"ל פונה ליואל, מתעלם מנוכחות סוכנו.
- ממה? הא, זה שטויות, היצירה שלי יותר חשובה מויכוחים
קטנוניים כאלה.
- אני מסכים, קיבלנו את מה ששלחת... אין ספק שזה הדבר הכי טוב
שכתבת, אבל...
   יואל קבר את ראשו בין ידיו, עכשיו באה הרצאה איומה על קהל
היעד שנבנה לו, קהל טיפש במיוחד, מפני שעל-פי הערכת המו"ל צריך
להאכיל אותם לאט, במינונים קטנים, שיגדלו מיום ליום. השלב של
כתב-היד רחוק מהם שנים, הוא אי-שם בקצה הציר, הם יגיעו לרמה
הזאת אם יתמידו בספריו, יתקדמו איתו, אך בשום-אופן הוא לא יכול
לזרוק אותם לרמה הזאת, הם יכרעו תחת העומס, המסכנים. הוא כבר
קם ללכת מבלי לומר מילה, אך לפני שנמלט, עוד הספיקה עצה עסיסית
אחת להסתנן לאוזניו מפי המו"ל:
- תכתוב לנו משהו רומאנטי, משהו שיגרום לאנשים לחייך, לא כבד
מדי, סיכמנו?

   זה בעצם מה שאמרו לו: יואל ליאון המוכשר הגיע, כך מסתבר,
למצב של אין-אונות בכל הנוגע לסיפוק קהלו המשולהב שלו. עכשיו
צריך כישרונו להיכנס לתרדמת ארוכה, הוא צריך להוריד את רמתו
ולכתוב כמה ספרים שיזינו בינתיים את שם העט "יואל ליאון", שרק
במקרה הוא שמו החוקי, ספרים שאין להם קשר לאיש זה, ליצירתו,
לערכיו. ובכך להרוג את היוצר המופלא הזה, את אומנותו. כי הרי
לא ייתכן שיואל ליאון , עתיד הפרוזה העברית, יכתוב רומאני זבל
מטופשים, סיפורי אהבה, לא ייתכן. מרגע זה, אין לטעות בפרשנות
לכך, הם מצפים ממנו להיות דבר אחד בלבד: סופר הצללים של יואל
ליאון, ואל-לו לחרוג מתפקידו זה.

   זה כמה שבועות שהוא מנסה לעמוד במטלה, עושה את כל המאמצים
לכתוב משהו קליל, משהו קריא, שווה לכל נפש, אך ללא הצלחה. כל
סצינה דרמטית, סוחטת דמעות, שכתיבתה נכפית על ידיו, גורמת לו
תגובות קיבה חריפות, בחילות נוראיות. את הלילות האיומים האלה
במועדונים, שבעליהם התחננו שיבקר בהם, עקב הסטטוס המיני הגבוה
שלו, שותה לשכרה על חשבון המקום, מפגין את נוכחותו בקרב אנשי
חוג-טורי-הרכילות, ובמהלך זה, הופך לכוכב צהובונים בפני עצמו.
   אמנון, לעומתו, פרק את התסכול של בלימת המזומנים, שגררה
דחיית הספר, בדרכים יצירתיות יותר, חיפוש עיסוקים שונים ללקוחו
הנכבד. באחד הימים הוא הגיע לביתו של אמנון וניסה להציע לו כמה
מהן. יואל סבל מכאבי-ראש אדירים, ששללו ממנו את זכות התגובה
התקנית, ופלט רק 'כן' ו'לא' ללא קשר לשאלות שנשאלו. למחרת,
אחרי שוך הכאבים, קם יואל- בהכרה סוף-סוף- למטבחו, ומצא בסלון
ביתו את אמנון ולצדו אישה. הוא לא הבין במה מדובר, והבלבול גבר
כשאמנון אמר לו שעליה הוא דיבר ביום האתמול, והשיחה שהוזכרה
תתקיים כעת. אחרי שסיפק את ההסבר הסתום הזה ארז את מזוודתו
והסתלק מהדירה, מותיר את יואל לבד עם הזרה.
   היא לא הייתה צעירה, כבת ארבעים וחמש, וניכר בה שאין לה
עניין בהסוואת עובדה זו. על מצחה נחו קמטים דקים לכל האורך,
שהוסיפו למראה כבוד, הדר. שיערה החום אסוף בקפידה מעל ראשה,
חיוך קלוש מתנוסס על פניה המאופרות במקצועיות. היא נמוכה ממנו
בראש, אולי אף יותר, לבושה חליפה מחויטת- לא מהזולות שבהן-
בצבע ירוק עז, ותיק עור בידה. כך היא עמדה מולו- פולשת, זרה
מוחלטת. היא ניגשה אליו, ידה מושטת קדימה, ואמרה:
- נעים מאוד, ליזי רפסקי.
   הבלבול נראה על פניו, לא היה לו מושג מי היא, אך נדמה היה
לו ששמע את שמה בעבר, כל מה שעלה בראשו לומר היה:
- אני מניח שאת יודעת איך קוראים לי.
- בוודאי- היא אמרה- לא נראה לי שיש הרבה אנשים, בטח במקצוע
שלי, שלא יודעים את שמך ומהרהרים בו.
- ומה בדיוק המקצוע שלך?- כאן הוא הצליח לבלבל אותה.
- אמנון לא דיבר איתך אתמול?- היא תמהה.
- כנראה שכן, אבל לא הייתי פיכח הרבה פעמים בחודש האחרון, כך
שאין לי מושג מה הוא אמר.
- אני מצטערת- היא לא איבדה שמץ מהביטחון שהיה בקולה בתחילת
דבריה- כנראה שאצטרך להציג את עצמי קצת יותר טוב. אני ליזי,
ואני מנהלת את סוכנות הדוגמנות הגדולה בארץ, אני מתפלאת שלא
שמעת את שמי מעולם.
   הוא שמע את שמה בעבר, אך אם יודה בכך, יציג עצמו כאחד
שמתעניין בתחום שלה, בקטעי העיתונים בהם היא מופיעה, הוא לא
מוכן להצטייר כרדוד כזה בשום-אופן.
- בכל אופן- היא המשיכה- פניתי לסוכן שלך בהצעה, והוא הפנה
אותי אלייך
- איזו הצעה?- הוא שואל, הוא יודע טוב מאד את התשובה.
- קודם כל אני רוצה שתיגש אלינו ותעשה כמה צילומים, ההצעה היא
שתחתום אצלנו, כך שבנוסף לעיסוק שלך תוכל להוסיף הכנסה נאה
מדוגמנות, הרי אין ספק שאתה נכס לעולם הזה
- אני סופר, גברת רפסקי, סופר.
- ואתה תישאר סופר, זה לא צריך להפריע. כמה כסף עשית בשנה
האחרונה מספרים?
- די והותר. מה זה עניינך?
- זה עניינך בלבד, רק שאת סכום הכסף שעשית בשנה, יהיה כמה
שיהיה, תוכל לעשות אצלנו בחודש, בלי להשקיע, וזה ייתן לך פנאי
לאמנות שלך, זמן ליצור.
- אני מצטער, גבירתי, אבל המחשבה של תמונה שלי בתחתונים בתחנת
אוטובוס פשוט קשה מדי בשבילי, זו פשוט בגידה בשם שלי ובמה שהוא
מייצג לקהל שלי.
- חבל שאתה רואה את זה ככה. תחשוב קצת על סגנון החיים שלך, אתה
צריך הרבה זמן, ואני יכולה לספק לך אותו, עטוף בכסף.
- ובכל זאת, אני מעדיף שלא- הוא אמר בהחלטיות וקם ממושבו,
מקווה שהיא תבין שגם עליה לעשות כך.
- כרצונך- היא אומרת וקמה אל הדלת שם היא פונה אליו שוב- תקדיש
לזה קצת מחשבה, אם תשנה את דעתך תודיע לאמנון והוא ייצור איתי
קשר.
- אל תדאגי, אני לא אשנה את דעתי- הוא אומר וטורק את הדלת.
   איזו חוצפה, הוא חושב. האם כל העולם רוצה להזנות אותי? כתר
מיותר אחד ששמו על ראשי גרם לכולם לשכוח את אלו שקדמו לו, מה
שהייתי לפני ההכתרה המטופשת הזאת? האם אין מישהו שזוכר שעד
לפני כמה שבועות התייחסו אלי בתור סופר, סופר משובח אפילו? אין
להם בושה, לחשוב שהוא ייתן להם להפוך אותו לאיש מהתמונה, לעוד
פרצוף יפה חסר-חשיבות. גועל-נפש.

   אחרי כמה שבועות הוא כבר מופיע בסוכנות של ליזי לצילומים.
להט המכירות של ספריו בשבועות הראשונים אחרי הבחירה דעך, ואיתם
תזרים המזומנים. הוא עדיין לא הצליח להוריד את כתיבתו לרמה
שדרשה ההוצאה, כך שאפילו טיוטה ראשונית, רעיון להתחיל ממנו, לא
היו לו. אחרי הרהורים מעמיקים והתחבטויות אדירות, הוא הגיע
למסקנה ש-'תחתום אצלנו בסוכנות הדוגמנות' אינו שונה כלל
מ-'תכתוב לנו משהו רומאנטי'. ומכיוון שהחתימה קלה עליו בהרבה,
ואינה דורשת ממנו מחשבה, הוא מעדיף בינתיים לבחור בה, רק
בינתיים.
   העניין שמרגיז אותו יותר מכל, הוא שבזמן שנאסרה עליו
הכתיבה המועדפת עליו, הוא החל להצטיין בה יותר מאי-פעם,
רעיונות הציפו אותו, ובזמן הפנאי, כשאיש לא היה יכול להרגיש,
היה משרבט כמה מילים עמוקות על הנייר. בהוצאה היו בטוחים
שכתיבת משהו קל תיקח למחבר ברמתו זמן מזערי, ולא הבינו מה פשר
העיכוב, אך הוא לא ניסה להסביר להם- לדבר איתם היה הדבר היחיד
שדחה אותו יותר מלעשות את מבוקשם.
   וכך הוא נגרר אחרי ריקנות כיסיו למשרדה הריקני של רפסקי,
חותם על הצהרת ריקנות בדמות חוזה לא מחייב לשנתיים. חוזה
המבטיח להם בלעדיות על פניו וישבניו, אך לא מחייב אותו לעשות
מה שהם רוצים, למרות שעד שכיסו יתמלא יעשה את כל מה שיוצע לו,
כל מה שיאפשר לו לחמוק מהר מהפארסה הזאת.
   כבר אחרי יומיים הספיקה ההודעה על חתימתו להגיע לתפוצה
מרבית, והסתבר שמפרסמים המתינו בקוצר רוח לידיעה משמחת זו, כי
בו במקום הוצפה הסוכנות בהצעות מפתות עבורו. בתיאום איתו נמכר
המותג שהוא מהווה למרבה במחיר, ולמחרת הוא כבר הופיע לצילומים.
לא ניתן לתאר כמה רווח לו כשגילה שיבלה את היום כשבגדיו עליו,
לילה שלם רדף אותו סיוט בו הוא מסתובב בין עשרות אנשים הנועצים
עיניים בו, הלבוש רק בתחתוניו. ומכאן רדף יום צילומים את
תאומו, וההנאה הכהה הזאת של עשרות יפהפיות מחלומותיו המתנהגות
אליו כראוי ליחסן, סיפקו אותו בהתחלה, הוא כבר שכח שבדרך-כלל
בעבר היה רואה אותן כנחותות. כשרונו האלוהי לא עזר לו כאן, לא
שחלילה היה זקוק לעזרתו, הוא הסתדר מצוין. הכסף זרם, הפנטזיות
מומשו, וחלומות הילדות האמיתיים נגנזו בחצר האחורית של מוחו,
ולתקופה ארוכה משכרת חושים הוא באמת מצא את ההנאה שברדידות.
כזה הוא הלא-כלום- ממכר.
   בין שעות הצילומים ללילות הפרועים, הוא מצא זמן לנצל את
הרדידות הזאת, שגילה שהייתה במעמקיו כל חייו, להיענות לדרישות
ההוצאה ולכתוב משהו לא כבד. אחרי שניצל את כל יכולת הבחילה שלו
לשכרות במועדוני לילה אפלים, שלא שמע עליהם לפני ימי זוהרו,
אפשרה לו קיבתו לחבר 'משהו רומאנטי'. כל יום חיבר מספר עמודים,
מה שלא הצריך מחשבה רבה מצדו, ובמצבו, ספק אם היה מסוגל ללקט
אחת, והעסק רץ.
   תוך חודש היה הספר מוכן.

   מתוך מכתב שנשלח אליו מההוצאה האמריקאית שלו: " ברצוננו
להעניק לך את מיטב ברכותינו לרגל היכנס ספרך לרשימת רבי-המכר
בכריכה קשה של ה'-טיימס' ואת תקוותינו ואמונתנו בהמשך הצלחתו
להכות גלים ברחבי היבשת והעולם כולו"

   קשה לצאת מהריק, אחרי תקופה לא קצרה בו מתרגלים אליו,
לטעמים ולניחוחות שנלווים אליו, והיציאה הופכת קשה מעוד בחינות
בנוסף לנפשית. התוכן הופך כבד פתאום, הגמילה כואבת. לא מובנת.
ולפעמים נזקק המכור למשככי כאבים, ליציאה בשלבים, לתחליפים
מלאכותיים שיזכירו לו את הריחות מימי ההתמכרות. זה מה שקרה.
   המכתב שיחרר את החלומות מגנזך מוחו. מכאן ועד לרצון להיגמל
הייתה הדרך קצרה מאוד. הצ'ק עם התמלוגים שצורף למילים לא שינה
לו כלל. כסף בלי-ספק לא היה חסר לו, הוא אסף הרבה ממנו בגיא
הצלמוות של תל-אביב, ועכשיו חזר לחיים. בתחילה התעורר השכל,
היה חייב להבין על מה כל המהומה. ההיגיון שניעור באותו זמן
הבין שאם כמות לא מבוטלת של דוברי אנגלית החליטו לרכוש את
היצירות שהוגדרו על-ידי המו"לים דוברי העברית כחסרות סיכוי,
אולי בכל-זאת אין עומק בשטחיות. ואז חזר האדם- האיש יואל
ליאון, לא שם העט- אותו אדם, אך מערכת היצרים נותרה פגומה.
   אמנון שש לעודד אותו לכיוון הזה. אחרי תקופה מסוימת גילה
שכל עניין הדוגמנות הזה לא משתלם לו- שאינו סוכנו לענייני
דוגמנות- כשם שהצ'ק האמריקאי הנאה הזה, שעשר אחוז ממנו יושחל
לכיסו, משתלם, והוא הפציר בו לקרוא דברים ישנים שלו, בתקווה
שזה יעיר מהתרדמת את הכשרון, שפעם היה הלפיד שנשא לפניו.      
 
   יואל היה החלטי, הוא יחזור לעצמו מהר ככל האפשר, והוא החל
את המימוש של החלטתו במופע האור-קולי שתוכנו היה שריפת רומאן
הזבל שכתב, שבעיניו ייצג את נקודת השפל הגדולה מכולן, מכירת
זהות, ניתוק מוחלט מעצמו. הוא ניתק לדוגמנית מציקה את הטלפון
בפרצוף, מרגיש שכך הוא צובר כוח, מתחזק. מהותו, תכליתו, חזרו
אליו כשהקשיב לעצת סוכנו, אחרי עיון בהיסטוריה שלו.
   אחרי שעות מעטות כבר היה בטוח, מסיבה לא ברורה, שהוא יכול
כבר ליצור כבעבר. הוא ישב מול גיליון ריק מצייר חצי אות שוב
ושוב, מקווה ששליש העיגול הזה יהווה את התחלת יצירת המופת הבאה
שהוא ידע שבכוחו לכתוב. אך הקשת לא נמשכה רק עובתה, עד שהדיו
פורר את הניר וחדר דרכו. הוא ישב והכה באגרוף על מצחו, מנסה
להבין למה קשה לו לעשות את זה, מה בדיוק עובר לו בראש במקום
זה, וריחות הבשמים של הסט עלו באפו, מזכירים לו ממה הוא מנסה
להתנתק, מזהירים אותו שבלי פשרה הם לא יעזבו אותו במנוחה, לא
ישאירו לו זמן לדברים אחרים.
   זה לקח שעות ארוכות של משא-ומתן ללא שינה, ובסוף גופו לא
עמד עוד בלחצים, ושכנע אותו שיש יתרונות עבורו בפשרה, מזכיר לו
את השיחה שגררה אותו להסכים לעבודה זו- 'זה ייתן לך פנאי
לאמנות שלך'- את הרגעים בהם היה בטוח שייזרק מדירתו. כמה הוא
רחוק מזה עכשיו, לא חסר לו דבר גשמי, וזה מה שהריק הציע, אנחנו
נדאג לגוף- אתה לנפש. והוא נכנע, ההודעה שתכנן להעביר מחר
לליזי, שונתה מעזיבה להקטנת מינון העבודה, והוא יכל לגשת
למיטתו בלי להרגיש שהוא בוגד בעצמו, אפילו שהוא הגיע למצב
המושלם מכל הבחינות, למרות שהחזיר עצמו לנקודת ההתחלה, אך למי
זה משנה כשהעיניים כל-כך כבדות עד שלא ניתן לנשום, בטח לא
לחשוב.

   בצוהריים העיר אותו צלצול הטלפון. אין דבר מעיק מכך,
הצלצול נשאר לדור בראשך עד שתשוב לישון, והופך כל פעולה
בסיסית, לעבודה מציקה, המלווה ברעשים בלתי-נסבלים. בצדו השני
של הקו, חיכתה אשת הזממים, ליזי.
- למה לא הגעת?- היא שאלה
- מה?... לאן לא...
- די, אתה יודע טוב מאד לאן אתה צריך להגיע...
   אחרי שהתעורר סופית, הצליח להיזכר שפניו היו נחוצות היום
לאיזו פרסומת.
- התכוונתי לומר לך, אני לא אצטלם לפרסומת הזאת.
- למה?
- אני פשוט רוצה לעבוד פחות, לא נשארת לי שניה לעצמי.
- יופי, אין לי בעיה עם זה. אבל לפרסומת הזאת אתה חייב
להגיע?
- מה זאת אומרת 'חייב'??!
- החוזה כבר חתום, וחלק גדול מהכסף כבר שולם. אתה יודע מה
יקרה אם לא תגיע?
- יש עוד חוזים שאני אמור לדעת עליהם?- הוא מנסה להישמע זועף,
אבל משהו בנחרצות שבקולה מוציא לו את החשק להתווכח.
- יש, והיית יודע עליהם אם היית מקשיב לי פעם.
- טוב, בסדר, אני אעשה בינתיים רק את מה שחתמת עליו, אחר-כך
אני רוצה להחליט בעצמי מה אני אמור לעשות.

   ובערב הוא כתב. הטלפון נותק, כך שהאפשרות שדמויות מאתמולו
יופיעו לפתע ביומו הנוכחי נעלמה, והוא השקיע את כולו
למחשבותיו. באופן מפתיע, כמה רעיונות לא רעים צצו בראשו, והיה
לו מספיק חומר גלם לעבד. אחרי כמה שעות עבודה כבר הייתה לו
תפוקה נאה, יחסית לאדם הסוחב עליו ניוון של חודשים.
   נותרו לו כמה חוזים לממש, ואז היה חופשי לגמרי ליצירתו. את
הצעותיה החוזרות ונשנות של ליזי הוא דחה בעקביות, מבלי לספק לה
סיבה סבירה, אך כל פעם שביקש לומר את מילות ניתוק הקשר
הסופיות, משהו עצר בעדו- אותם ניחוחות מוכרים- וגרם לו להשאיר
את חלון האפשרויות הזה פתוח. חיכו, שהתרגל לטעמים המענגים של
הימים בהם זרם הכסף כמים, המשיך לדרוש את התזונה האיכותית
ששועבד לה, והוא, המכבד חוזים והסכמים, נענה לכל דרישה בהתאם
להסכם מאותו לילה נטול שינה. והכסף כבר לא זרם.
   מקום חמישים ושניים ברשימת ה'טיימס' לא מזרים סכומים
גדולים מדי, אמנם סכומים המספיקים לחיי רווחה מגיעים, אך הוא
כבר נגע בגן-העדן עם הכסף שעשה, וחיי רווחה אינם טובים עוד
בשבילו, הוא זקוק לפחות לנגיעה קלה ברקיע. החוסר הזה יצר
הפרעות קשות בגופו, שחש בהפרה הבוטה, ועשה כל שביכולתו כדי
להחזיר את המצב לקדמותו, ולמנוע את הצמצומים. בתחילה הוא עמד
בגאון מול כוחות הרשע של איבריו, אך כרכורי הבטן והריצה התכופה
למחראות הפריעה באופן ברוטאלי לאומנותו, והוא לא יכל להרשות
לעצמו את זה. הוא פשוט נשם לרווחה על המחשבה שלא שרף את הגשר
הזה המוביל לסוכנות רפסקי.

   מכתב נוסף מההוצאה, הזמין אותו לבוא למדינתם, על חשבונם-
מסתבר שנוצר בהם אמון לגבי האפשרויות הכלכליות של ספריו- לשבוע
כדי ליחצ"ן את ספרו, ההוא מהרשימה בעיתון. כבר יש תוכנית אירוח
בה הוא אמור להשתתף, ושתי חנויות בהן הובטחה נוכחותו וחתימתו
על ספרי הקוראים באם יגיע. השבוע תוכנן לעוד חודש וחצי, ועל-פי
הערכתם, יש בכוחו של שבוע כזה כדי לבסס את מעמדו ככוח עולה
בספרות הבינלאומית. בין השורות כתבו שזה יוציא אותו מהביצה בה
הוא מבזבז את זמנו. וכמה הוא רוצה בכך, כמה נפלא יהיה אם בעוד
שנה או שנתיים יוכל לספק את גופו הבלתי מתפשר מההכנסה שתביא
נשמתו, יצירתו.
   התגובה, הוא מעריך, לא תהיה מיידית, אך אם יהיה השבוע
מוצלח, עתידו ירופד, ספריו יהיו להיטים, והוא יוכל לחיות על
הצלחתם, מבלי להזדקק לסיבובים על מסלולים וחיוכים מול מצלמות.
אילו ימים יהיו אלה, הכרה, הערכה, פרסום, כסף, כבוד-עצמי. הוא
לא יכול לחכות.

   והוא כותב ומצטלם, יוצר ומפזז. סופר את הדקות והשניות עד
לטיסה, ממלא את ראשו בחזיונות העתיד, בחישובי גבול יכולתו. ככל
שנוקפים הימים, הוא מתמלא בטחון לגבי האפשרויות שייפתחו לפניו,
כאילו כל חיי הרוח שלו תלויים בכך. מי יודע, אולי אכן כך הוא.
הוא מסתכל מלמעלה על כל הקולגות שלו מעולם הדוגמנות, הוא יצא
מהמטחנה, הם יישארו בה לנצח. סלבריטאים נובלים בביצה, בעוד הוא
יפרח בגן.
   הצילומים כבר לא מקשים עליו. הם רק מדרגה- הוא יודע, תוך
זמן קצר כבר לא יזדקק להם, הם יהיו כתם בעברו הרחוק, והוא
אף-פעם לא מביט לאחור, רק קדימה, אל העתיד הורוד, וכמה הוא
ורוד.
   הכתיבה מתקדמת. מרגשת אותו המחשבה שאחרי ההצלחה המסחררת לה
יזכה בשבוע היחצ"נות המיוחל, יוכל לגרום לאמריקאים לנצל את גל
ההצלחה שיצר על-ידי הוצאת שני ספרים חדשים, שבישראל הוצאתם לא
אושרה. הם הרי מעל זה, חשב.

   עוד שבוע נותר, רק עוד שבעה ימים.      
   עם חיוך רחב על שפתיו, הוא יושב במשרדה של ליזי, מתכונן
להכנת חוזי העבודה שלו לחודש הקרוב. הוא באקסטזה, מוכן שינחיתו
עליו כל עבודה שבעולם, רק שהשבוע הקדוש יישאר נקי, שיוכל
להתחיל חיים חדשים. ליזי  אמרה לו בטלפון בהתרגשות, שיש לה
בשורה משמחת, היא נשמעה כל-כך גאה בעצמה, כך שידע שהיא יוצרת
הבשורה, או לפחות הכוח שעומד מאחורי הבאתה, ולא היה לו נעים
לומר לה שאין ביכולתה לשמח אותו. הבו לי כל בשורה, כל הודעה,
הוא חושב כשנכנסת הבוסית שלו בחזה נפוח ומתיישבת מולו.
- מה שלומך?- היא שואלת
- מצוין
- רואים- היא אומרת בחיוך- ואני הולכת לשפר לך עוד קצת את מצב
הרוח.
- עוד יותר טוב- הוא אומר, וחושב לעצמו: 'איך זה אפשרי?'
- יופי- היא אומרת, מפסיקה בין מילותיה, כדי לבשר את בוא
הנאום נושא הבשורה -המטרה שלנו כסוכנות, היא להוציא את
הדוגמנים שלנו לשוק העולמי, ישראל היא שוק קטן מאוד, שם הכסף
הגדול-
- אה-הא- הוא ממלמל, דבריה חולפים מעל ראשו, בכלל לא מעניינים
אותו.
- בכל-אופן, הצלחת לפרוץ לשוק העולמי, בעוד חמישה ימים אתה
נוסע למילנו לשבועיים לכמה תצוגות, הם ראו כמה תמונות ודרשו
אותך.
   הוא רק קלט את המילים 'חמישה ימים' ו'לשבועיים'.
- אני לא נוסע לשום מילנו.
- מה?... למה?...- זאת הפעם הראשונה שבה הוא שומע אותה המומה
ממש.
- אין לי בעיה לעשות את זה בכל שבוע בשנה חוץ משבוע הבא.
- למה? מה יש שבוע הבא?- היא שואלת בתדהמה, כאן הגיע תורו
לנפח את חזו.
- יש לי שבוע יחצ"נות בניו-יורק בשבוע הבא, ואני לא מתכוון
לפספס אותו.
- אתה לא מצפה שהם יזיזו תצוגות שעבדו עליהן חודשים בשביל
השבוע יחצ"נות שלך.
- לא, אני רק מצפה שיוותרו על הנוכחות שלי בתצוגה הזאת.
- להם לא תהיה בעיה לוותר עליך- היא תופסת את עצמה בידים- אבל
לי יש, אני לא מסכימה שלא תיסע.
- חבל שזה לא בשליטתך- הוא אומר בחיוך מלגלג.
- תראה, אם לא תאפשר לי להוציא אותך לעולם, אני סתם מבזבזת
עליך זמן וכסף, אמרתי לך כבר שכל המטרה שלנו זה הכסף של
העולם.
- מצטער, אני פשוט לא יכול ללכת.
- אם לא תבוא לא תעבוד יותר אצלי, ומכיוון שאתה חתום אצלי
לשנתיים זה אומר שלא תעבוד יותר בכלל, אתה באמת רוצה לחיות
מהכסף של הכתיבה?- היא זועפת, מצליחה לפגוע בנקודה רגישה.
- לא, אבל אם לא תהיה לי ברירה אני אעשה את זה.
- טוב, מבחינתי אם אתה לא בא אתה לא עובד יותר- היא אומרת -יש
לך עד יום שני לשנות את דעתך. להתראות- ומביטה על הדלת. הוא
צוחק, קם ויוצא מהסוכנות.

   בתחילה זלזול היה כל מה שהרגיש: מי היא שתצווה עלי? שתשנה
את תכניות חיי? אבל אז חלחלה המחשבה על העוני והדלות (היחסית
כמובן), קושי החיים והפרנסה כשאתה סופר צעיר. הוא כבר בן עשרים
ושמונה, ינוקא במושגי אמנות, אך בשלהי הקריירה ככל שנוגע הדבר
בדוגמנות. אבל הוא כה להוט להתחיל את חייו, להטביע את חותמו על
שווקי העולם, לגעת בתהילה הנחשקת כל-כך כסופר דגול, מוכר
ומכובד. ואז שאל קול מקרביו: איך יוכל לחיות כסופר אדיר ורעב?
כאיש רוח דק-בשר? ייקח זמן עד שהכסף יזרום, הוא כל-כך מודע
לזה. חלום ילדותו לא ייגנז, הוא רק יידחה קצת. אך האם הדחייה
הזאת לא תהיה גזירת דין המוות על עתידו, מכירת נשמתו לשטן? האם
ניתן להשוות שובע פיזי לשובע הרוחני העילאי שיחוש כשיפנו אליו
כ'סופר המופת' בתכניות האירוח?
   לאור מחשבה זאת גיחך. מה הוא חושב? שהמו"לים האמריקאיים לא
מודעים לפרצופו? לא מעונינים לנצל את מראו גם הם? האם לא הוזמן
לתכניות-האירוח בעצם מתוך כך שידעו שהוא עובר מסך כל-כך טוב,
ואיכויותיו האמנותיות היוו גורם משני בהזמנתו?
   ומה זה קשור? תהה. זו רק תחנה בדרך להצלחתו הסופית
ולשגשוגו הכלכלי. אם תידחה תחילת הקריירה הבינלאומית שלו עד
סוף חיי הדוגמנות שלו, ייאלץ גם בסופה לחיות פרק זמן מסוים
ברעב עד שיופץ שמו, אולי אז זה יקרה מהר יותר, אבל רצונו העז
להוות חלק ממה שצויר בראשו כ'קהילה הספרותי העולמית' לא יוכל
לחכות כל הזמן הזה, עד שיתקמטו פניו.
   מה לעשות? הוא התענה, מקשה על עצמו את חייו. אולי כל זה
נבע מהדחף העז שלו לצאת את גבולות ארצו, להתפרסם גם מעבר לה,
בשילוב עם להט גופו, רצונו לחיות חיי מותרות בלתי-נפסקים, חיי
תענוגות משכרים. אך לא נותר לו זמן לכך, הימים המשיכו לעבור,
והתרגשותו התחלפה בדברים אחרים, פחד טהור, דאגה ובלבול.

   שדה תעופה. הוא נפרד לזמן קצר, הרי בקרוב הוא יחזור, אבל
נסיעה זו תזרע את זרעי נטישתו הסופית, פרסומו, שיוביל לחיים
במקומות אחרים. לצמיתות.
   קשה לו נורא, הוא בקושי ישן בימים האחרונים, היה מלא
תהיות, החלטות, חרטות. מאות פעמים שינה את דעתו והחליט באופן
סופי, אך שוב חזר לשדה הקרב, חובט בעצמו ומכאיב שוב ושוב. מכל
הקרבות האלה נותרו נפשו וגופו בריאים וחזקים, הם ממשיכים להכות
זה בזה. אך הוא- שעליו נגזרה ההחלטה- נותר ממוטט ושבור
לרסיסים, אין בו כוחות. הוא רק רוצה לישון, כל-כך שמח שכבר
נגמר העניין הזה, והוא לא צריך לבחור יותר, להגיע להחלטה. הוא
כל-כך רוצה לישון.

   במטוס לאיטליה, הוא כבר לא חושב על ארצות-הברית. הוא רק
משנן לעצמו: 'אני עוד צעיר, אני עוד צעיר'- כאילו כך יישכח איך
קיפל זנבו, איך נכנע לסבלו ולעינויי גופו. הוא יחזור לחלומות
ילדותו בעתיד, הוא כבר ילמד לחיות עם האכזבה שהנחיל לעצמו, אם
צלח את כל הייסורים שעברו עליו- מה עוד יכול לשנות את דעתו,
ואם אכזב את המו"לים- לא נורא, יש לו עוד שנים לכפר. וגם אם
שרף את הגשר ואיתו את עתידו המקצועי- הוא חוזר ומשנן, זה לא
ממש משנה, את חלומו האמיתי הוא על-כל-מקרה יגשים, כי הרי אין
עוררין על כך שגם הצלחה במילנו- היא הצלחה בחו"ל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חושב שלשלי
יש יותר ד.נ.א
של החבר שלה
מאשר שלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/12/00 8:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוחאי ג'רפי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה