"זה ריק" היא צעקה, "זה ריק", משב רוח פיזר את שיערה על פניה,
הסיטה השיער והביטה בתדהמה שוב "אבל . . .  אבל . . . לא, לא,
זה לא יתכן, אמרו עליו קדיש, זה לא יתכן, לפני יומיים, פה
בגשם, מול כולם . . .", ניסתה להרגיעה עצמה "ששש . . .  עינבל,
תירגעי, ששש . . .  לאט לאט, זהו . . . ככה . ."
סידרה נשימותיה, הזדקפה, ניערה את החול מעליה, משיערה, מידיה,
הושיטה ידיה לצדדים וקראה "-יא בן זונה, אגואיסט, מה עשית
לנו?, מה עשית לי?"
הוציאה מכיס המעיל מכתב, קרבה אותו לפנס, בול ברזילאי וחותמת
מברזיל "תחמן אגואיסט" סיננה בין שיניה "רק על עצמו הוא חושב".
לקחה את עט החפירה והסיטה את החול שוב למקומו מעל הארון.  "אין
ברירה, יש הרבה קרובים, ולי אין כוח להסביר להם שהוא חי".
קרעה המכתב, פיזרה אותו מעל התלולית והלכה.