-"אני הולך" אמרתי נחרצות הפניתי גבי אליה ופניתי לעבר הדלת.
-"אם אתה עובר את הדלת אין לך למה לחזור",
-"את תמיד חייבת להגיד את המלה האחרונה" המשכתי ללכת.
-"תסתכל לי בעיניים, תעצור! תעצור כשאני מדברת אילך!" רטט קל
ניכר בקולה, זה עובד, יש לה רגשות אך המשכתי במשחק "שימי לי
פתק על הדלת עם הוראות" לקחתי את מעילי שהיה תלוי על הקולב
בסמוך לדלת, הכנסתי יד לשרוול ימין, כופפתי את יד שמאל לאחר
שאני מחפש אחר השרוול האחר, היד היתה בחצי הדרך פנימה כשכופפה
לי אותה חזק אחורה וכלפי מעלה, בידה השניה לפתה את ליסתי,
בעודי מנסה להתחמק כמעט שנפלתי מכיוון שסיכלה רגליה בשלי, כל
תנועה נוספת שנינו על הרצפה, רק, שאני מפסיד כאן יותר - אני
עלול לשבור משהו, לקחתי את הסיכון...
מתברר שבאמת שברתי משהו, אגרטל לבן עם ציורים סיניים בגובה
מטר, לערך, שכרגע היה במצב אופקי אך בתפזורת של שבץ-נא בתחילת
המשחק בכל הסלון, איזה מזל שדודה הניה כבר לא בחיים, שתנוח על
משכבה.
הייתי מרותק לרצפה כמשותק, כל גופי כאב אך שתקתי, אסור להראות
סימני חולשה, לא עכשיו, ניסיתי להזיז לפחות את רגלי, אך כלום,
רגלי היו נעולות בשלה, כל גופה היה שרוע עלי בתנוחת ריתוק,
אסור היה לי להתחתן עם מורה להישרדות, אם בכלל...   גיששתי
לאחור עם יד ימין מנסה לאחוז בה, איך שהו הצלחתי לאחוז בשיערה,
מזל שהיא לא שמעה בקולי והמשיכה בעקשנות לטפח שיער ארוך, משכתי
חזק, נשיפות קצרות בעורפי, נשימות של כאב, הכנסתי מה שיכולתי
לפי במתיחה חזקה ונשכתי לבל תברח איזו שיערה, טעם וריח השמפו
הזכירו לי רגעים עדינים יותר, דבר שכמעט וגרם לי לוותר גם
הפעם, אך לא, לא אתן, לא היום, לא הערב, הערב אני אקח את ביצ'י
לטיול - סוף, סוף ערב לא גשום.