מצאתי אתמול את השלום שלי בקופסא ירוקה. זה היה שלום קטן
ומצומק, כנראה מתזונה לקויה, אבל נראה היה שעברו עליו ימים
טובים יותר - מפוארים. עדיין נותר בו שאר רוח של הוד.
אני לא מתכוון לשלום של פוליטיקאים ושאר אישים חשובים. גם לא
לשלום של עמים או ארצות.
אני מתכוון לשלום שלי, הפרטי. מן הרגשת השלמה שלא מתפשרת.

התעוררתי לעולם בו מהלכות בובות. מסביבי כולם התנועעו לפי מקצב
החוטים. חוטים שקופים, אך לא בלתי נראים. אם מתאמצים, מה
שעשיתי, ניתן לראות אפילו את מוטות העץ שאליהן קשורים החוטים.
הרחק למעלה בנקודת האור ממנה מתחיל הכל. רק מה, לא ניתן להבחין
בזה אשר אוחז במוטות. הבובות הלכו, דיברו, להגו, קנו, שתו,
חרבנו וצחקו. כל אחת באופן שונה ומיוחד, כולן בובות. בובות
אבודות, חסרות כל, כבויות בעולם של בדיון מומצא. עיניים מניאון
זהרורי, וידיים דביקות. כולן פועלות במכניזם אוטומטי, מחקות
מציאות במינימליזם מופשט, אבסטרקטי. כזה שאף אחד לא מבין, ואף
אחד לא מנסה, אבל גם כזה שאם מנסים, ניתן לראות כי הוא סתמי,
חסר כל ערך אישי- ממש כמו בובה.
בחוץ העצים המשיכו לגדול, הדשא להתקצר, אבל פתאום לשום דבר אין
משמעות, כאילו סתם זה פה, כאילו שטות אחת גדולה שאי אפשר
להסביר, ולכן גם אף אחד לא מנסה לחיות אותה. בוחרים בבריחה
לריקנות, הופכים לבובות.
שמעתי על ארץ אחת, שיש בה אנשים שמכינים את החוטים. הם אלה
שמחברים אותם למוטות העץ. אבל הם לא מחזיקים במושכות. הם
פועלים על קפיץ, כזה שמאחורה. כל כמה זמן בא מישהו, משהו,
שמותח אותם מחדש לעבודה וליצירה.
ואני, הולך לי לתומי בעולם החוטים הבלתי נראים, מדמיין לעצמי
את היכולת להבחין במה שמעבר.
מפתח הלכות מחשבה. אפילו ניסיתי, לא בהצלחה מרובה, לפתח שתי
מחשבות במקביל. משהו כמו - לחשב כמה זה 1+3, ו 2+2- , אבל בבת
אחת. נראה לי, שזה יכול להיות ממש השלב הבא באבולוציה אם אצליח
לעשות זאת. כמובן, שאין לכך משמעות אם השלב הנוכחי של
האבולוציה האנושית היא שלב הבובות על חוטים.

אבל הפחד הכי גדול שלי, הוא להסתכל מעלה.
ולראות, את מה שקיים שם -
חוטים שקופים ושני מוטות עץ מוצלבים,
מכתיבים את חיי.

האם אעיז אי פעם להביט מעלה?