"אתה יודע, איש אחד, חכם מאוד, אמר לי פעם...." הפסקתי להקשיב
לו משום מה ואולי מפני הזמזום המתמשך מפנס הרחוב, "...לעולם",
שתיקה, כאילו מחכה הוא לתגובה, "בהחלט" הנהנתי בראשי כאשר הכאב
הולך קדימה ואחורה, נזכרתי שאני עייף. רגלי כבר לא עמדו לי,
נשענתי לרגע על מקור הזמזום, 'פאק' - חושך.
אני בטוח שצחוקו נשמע למרחקים ויתכן אף שהעיר כמה שכנים, "עיר
האורות, עיר ללא הפסקה, רק ניו-יורק, רידינג פה ואין מספיק
אור, רק תיזהר שלא תפיל את העמוד". לרגע נדמה היה שמקור האור
הקרוב ביותר אלו בעצם שיני הזהב שלו, חייכתי בנימוס חיוך
אווילי.
"אתה יודע ?" גיהק ולא חיכה לתגובה מצידי "שהיתרון של מכבי על
אשה זה שאין לה אף פעם, אף פעם, אף פעם כאב ראש והיא גם לא
צריכה להשתין.  תאמין למה שבן-אדם אומר לך כי לבן-אדם יש
ניסיון , אין כמו מכבי" ובאותה נשימה המשיך "היא שוב לקחה אותה
דאבל, אה?" שוב הנהנתי ושוב נזכרתי שאני עייף, מבט חטוף, כבר
חמש דקות אני כאן.
רשרוש שיחים נשמע מימיני, הגיע הזמן, סוף, סוף....
"כשאין מכבי עדיף לחסוך לוודקה ותאמין למה שבן-אדם אומר לך,
לבן-אדם יש ניסיון כבר יותר מהרבה שנים, תאמין לי".
הבריזה מן הים מצילה אותנו מרגעים מביכים וזה היה אחד מהם,
כנראה גם עלי זה משפיע.
לאור שיני הזהב שלו ולאורה של הלבנה, השדרה נראתה די מוזנחת
וישנה, הספסל שלו היה היחיד במצב ישיבה והעמוד שלי היחיד שהאיר
לפני דקה.
שוב נשמע רשרוש וצעדים מהירים החלו מתגברים מימיני, בהחלט הגיע
הזמן.
זהו, החלטתי, זו הפעם האחרונה שאני מוציא אותה למסעדה, בפעם
הבאה אני מזמין סרט בוידאו....