ניסיתי המון להבין את האנשים סביבי. אבל אני פשוט לא מצליח.
כמה אני יכול לדבר איתם על איך שאני מרגיש? אני לא בן אדם
שאוהב לשמור בבטן. אם משהו מפריע לי אני מוציא אותו החוצה. אבל
כנראה שאני חי במקום שבו פתיחות לא מתקבלת בברכה. עידן של
צביעות.
להיראות נחמד ושמח כאילו עישנת עכשיו איזה 16 ראשים של גראס זה
במודה, אבל לדבר על איך שאתה מרגיש? מה פתאום!!! את מי זה
מעניין מה עובר עליך? ולמה שזה יעניין מישהו? הרי למה מי אתה
בכלל?
אתה בסה"כ עוד בן-אדם בשכבה.
נמאס לי!!! כבר 17 שנה שאני מנסה להתברג לאנשהו ובגלל אנשים
חארות צבועים שלא אוהבים אותי בגלל שהם מפחדים ממני אני לא
מצליח. אמרתי מפחדים ובצדק. הם כ"כ תקועים בפוזה שלהם שהם לא
רוצים להרפות, להשתחרר ולהראות מי הם באמת. הם לא רוצים שאני
אבוא ואחשוף מי הם  ע"י פתיחות וכנות בשביל להשאר במעמדם וכדי
שאנשים אחרים לא יראו איזה אפסים הם.
יש למישהו מושג מה זה לבוא למקום מסוים שבו אתה מכיר את כל
האנשים, לראות אותם יושבים בחבורות חבורות ולדעת שברגע שאתה
תתקרב הצחוקים יפסיקו ויתחילו לרמוז בצורה מאוד ברורה שאתה לא
רצוי? אין דבר נורא מזה. אבל לא נורא. אני כבר התרגלתי לזה.
אני לא נמצא בחברה אוטופית שבה כל אחד מתקבל בברכה. אני נמצא
בחברה שבה אם אתה לא נראה טוב, מתקפל לפי איך שהחברה רוצה
ונהיה כלב אתה לא תצליח להשתלב. ומה לעשות, אני נער שמן שלא
מוכן שיעשו ממנו פראייר טמבל. אם בגלל זה אני אשאר בחוץ, סבבה.
אבל זה עדיין כואב לדעת שבגלל שטויות כאלה אני נשאר לבד.
לדבר על זה, זה הפתרון. אבל מה לעשות שאתה לא מעניין אף-אחד
אחד לא מוכן להקשיב לך? אז בפעם הבאה שאתם מתהלכים בביה"ס,
מגיעים למסיבה או כל דבר שרק יעלה בדעתכם ואתם רואים מישהו
שאתם מכירים יושב לבד, אל תחשבו שזה מרצון. זה מתחיל מהדברים
הקטנים כמו אלה. אף אחד לא רוצה להיות לבד אף פעם. תנסו
להתעלות על הגאווה והאגו, שבו לידו וכל מה שאתם צריכים לעשות
זה להתחיל שיחה הכי פשוטה שיכולה להיות ולנסות לברר מה קרה
לו.
תאמינו לי שזה יעשה לכם טוב ובמיוחד יעשה טוב לאותו ילד שפשוט
יודה לכם מעמקי נשמתו שהראתם לו שמישהו חש בקיומו.
תאמינו לי, מניסיון של 17 שנים!