קשה לי, הרבה פעמים,
כשאני רואה אותך, איך שאת מנופפת בשיער שלך,
את המבט בעינייך שעדיין קוסם לי - לצערי.
אני מנסה לשכוח דרך העבודה,
אבל את חלק ממנה.
קשה לי, הרבה פעמים,
אני חושב כמעט כל יום על מה שהיה,
על איך שנפגעתי, על מה שעשית לי.
מנסה להחליט אם זה היה מתוך דפיקות
או מתוך זדון...
קשה לי, הרבה פעמים,
עם המחשבה שגם אני עשיתי דברים כאלו, ואף
גרועים מזה בהרבה, לבנות שאהבו אותי...
אני מרגיש לכוד בין שנאה למחילה.
האם השטן שאני רואה בך , נמצא גם בתוכי?
האם הרוע שראיתי במעשייך,
הוא השתקפות של הרוע שאחרת ראתה בי?
קשה לי, הרבה פעמים,
אני רוצה לסגור מעגל, אני רוצה לשאול אותך, אני רוצה תשובות,
ואני מתוסכל מהעובדה שרוב הסיכויים שלא אקבל אותן ממך,
וגם אם אקבל - אשמע את מה שידקור את נשמתי - שוב.
קשה לי, עכשיו - כשאני כותב את זה,
אני מרגיש בודד, והבדידות היא זו שמחבקת אותי
ועוטפת אותי - בצורה של מחשב, עבודה, או ספר טוב.
היא אוחזת בי, הבדידות,
חוברת עם קרוב שלה - מרירות...
אבל,
למעשה, לא הכל כל כך נורא, והאמת היא,
שלמדתי הרבה דברים...
נכון - זה יותר איך לא לעשות דברים , מאשר איך לעשות.
אבל עדיין - קורה שנפגעים בחיים.
אמא אמרה לי "תקיא את זה" - זה בדיוק מה שעשיתי -
ועכשיו ,למעשה, אני מרגיש הרבה יותר טוב. |
