פעם היה ילד שובב שלזלול מאוד אהב שוקולד חלב
"אז אתה באמת חושב שאתה יודע הכל ?" צחקתי עליו.
מי הוא חושב שהוא ? גאון הדור ? המבין הגדול בענייני חיים
ופילוסופיה ? לעזאזל, הוא
אפילו לא יודע מה הצבע האהוב עליי.
"את יודעת שכן" חיוך התפשט על פניו, כאילו זכה בפרס של מליון
דולר במשחק טלויזיה
שהוא באמת נהנה לשחק.
"את מה שאתה יודע, אפשר לצמצם לשתי הברות, כלום".

אז אמא קנתה לו שוקוקיד טעים
"אבל היא אמרה שאני לא יודע כלום ! שאני טיפש !" הוא יבב,
מכורבל בתנוחה עוברית על
אמא שלו, שליטפה את שיערו.
"אתה יודע שזה לא נכון, לימדתי אותך כל מה שאני יודעת." היא
ניסתה לעודד אותו,
ומחתה את הדמעות מפניו.
"אז גם את לא יודעת כלום !" הוא צעק עליה, וברח.
היא נשארה באותה תנוחה כמה דקות, ואז התחילה לבכות בעצמה.

עם ויטמינים וקרם חלב בפנים
-טוק טוק- דפיקה קלה על הדלת. הופתעתי שמישהו בא, בדרך כלל אני
מקבלת התראה מראש.
"מי זה ?" צעקתי, בעודי מנסה לסדר קצת את הבית. פרידות זה דבר
מבלגן.
"א...אני" קול חלש ומגמגם נשמע מהצד השני. הפסקתי לסדר וחזרתי
למצב הקודם, כעס.
פתחתי לו את הדלת, הוא החזיק אקדח.
"אני יכול ללמוד" הוא גמגם, הוא רעד, ראיתי לפי תנודות האקדח.
"אני אלמד" הוא חזר.

לה לה לה לה לה, לה לה לה לה לה לה
חייכתי אליו, הוא חייך חזרה. דקה לפני שאזר אומץ להשתמש באקדח,
יריתי בו בעצמי.
"אתה אף פעם לא תלמד" מלמלתי אליו, וטרקתי את הדלת.