הלכתי הביתה.
הצעדים שלי היו מוזרים כל כך, גדולים כאלו, לא כופפתי בכלל את
הרגל תוך כדי צעידה, וכל פעם הייתי בטוח לחלוטין שאני אניח את
רגלי על האדמה ואפול אפיים ארצה.
זה ממש מוזר, למען האמת, אני ממש לא זוכר מתי זה התחיל, אבל
אני בקושי מרגיש את הרגליים שלי - אני חש אותן כמין שתי
משקולות, סרחי עודף שאני מרים זו אחר זו במאמץ אדיר, לעתים תוך
שימוש ביד - אבל אני לא מרגיש אותן. אני הולך יחף, מסתבר,
ולא חם לי בכפות הרגליים, לא קר לי, לא נדקרתי מזכוכית או קוץ,
או שאולי כן, ופשוט לא הרגשתי בזה.
אני מגיע הביתה ושומע את אמא בוכה, צורחת בהסטריה.
דופק על הדלת, ואין תשובה, דופק שוב.
מצלצל בפעמון החשמלי בלית ברירה.
אמא פותחת את הדלת ומנתפלת עלי בחיבוק אדיר, צורחת "איפה
היית?", "כמה טוב שחזרת!", "השתגעתי מדאגה" וכו'.
אני ממש לא מבין על מה כל המהומה, וכשאני מנסה להסביר לה בקשר
להרגשה המוזרה ברגליים, היא מתחילה שוב לבכות.
"לא עוד פעם...אלוהים... לא עוד פעם"
היא מנסה להרים אותי, אני צועק עליה שאסתדר לבד, מדדה אל עבר
הספה וצונח אליה, הרגליים שלי מתוחות בצורה מוזרה, כאילו לא
התרגשו מזה שהגוף שלי הוטח מטה אל הספה.
"אתה מאבד כל הזמן את הזכרון..." -אמרה אמא-
"זה העונש שלי. זו הסיזיפיה שלי. לספר לך את זה כל פעם, רק
בכדי ששוב תשכח..."
-"לספר לי מה...?" שאלתי.
-"לספר על התאונה..." ענתה אמא.
מסתבר שזה היה יום די רגיל.
רכבתי על האופנוע, לא מהר מדי, לכיוון צפון.
בלי שום מטרה, הייתי עושה את זה מדי פעם כדי לנקות את הראש,
פשוט רוכב צפונה ושר שירים, ומסתובב בהרצליה, או בנתניה, או
בחיפה - תלוי בזמן, בכח ובהרגשה.
הכביש - הפלא ופלא, היה תקין. זה כמה ימים שלא ירד גשם, והדרך
היתה סלולה באספלט החדש והנעים, השחור מבריק שנראה חדש גם חצי
שנה לאחר שנסלל.
ממש ליד הכניסה לכפר סבא, כשהמשכתי לכיוון בית ליד, התעלם איזה
בחור - בגילי דווקא, מושבניק מכפר מל"ל, מרמזור אדום, טס לתוך
הצומת במהירות גבוהה, הוא היה בטוח שהיא ריקה - כך טען במשפט -
אבל מסתבר שאני הייתי שם.
אמא מסיימת לספר, ומראה לי תמונה.
זה אני שם - אבל קשה לזהות.
יש לי גבס על כל הגוף, אני מוקף במכשירים, ויש המון צינורות
שנכנסים ויוצאים ממני. מסביבי אמא שלי, אח שלי, כמה חברים,
ועוד בחור אחד לא ממש מוכר - אני שואל אם זה אחד החברים שלי
מהצבא,
ואמא אומרת שזה יניב, הבחור שדרס אותי, שהוא הגיע ואמר שהוא
מרגיש נורא.
מסכן, בחור בן 19 בקושי, וכבר נהרסו לו החיים.
אמנם רק כמה חדשים של עבודות שירות, ושלילה לשלוש שנים.
שלוש שנים שלמות עד שהוא יוכל להפוך עוד רוכב אופנוע למין
רכיכה כמוני, ששוכח כל מה שעוד לא הספיק לזכור, ומשותק כמעט
לחלוטין בשתי רגליים.
|
