פעם ישבתי וחשבתי מה היה קורה אם היית מתה לי יום אחד. דמיינתי
איך את מצטרפת למין קורקינט גדול כזה שמסיע את כולם לשמים כמו
האוטובוסים הדחוקים האלה, שמסיעים אנשים למטוס משדה התעופה.
ואז פתאום באמצע המחשבה התמלאתי פחד. פחד על זה שאני שונא אותך
עכשיו. פחדתי שאני אשנא אותך גם אז, כשתמותי. יכולתי לדמיין את
עצמי יושב על החלון מעשן סיגריה ונזכר ברגעים איתך. חושב על כל
הרגעים הטובים שלי איתך ומנסה לא לשנוא אותך. יכולתי לראות את
עצמי מוקף במליוני בדלי סיגריות ודפים עם שירים שרציתי לכתוב
עלייך אבל קימטתי.
כשאנשים מתים הם הופכים להיות קדושים ואז מאוד קשה לשנוא אותם
אבל אז, כשחשבתי, ראיתי את עצמי מקמט דף אחרי דף שמהלל אותך
מרגיש איך כל אחד יותר מזוייף מהשני.
יכולתי לראות איך אני בכלל שוכח ממך, מפליג על גלי העשן
לעולמות שאני אמציא לעצמי שם על אדן החלון. אני אפליג לעולמות
קסומים שמתחבאים בתוך קונכיות סגולות ואסע באוטובוס שאין לו
מספר ועל השלט שלו יש רק שלושה שמונה כאלה והוא מגיע לשומקום.
אולי לתוך הקונכיות שלי.
ואז אולי יתחיל לרדת גשם ותהיה רוח שתעיף מאדן החלון את כל
הדפים המזוייפים את כל הדמעות שבזבזתי באשליות ואת כל העשן
מסביבי. אני אשב שם על אדן החלון שלי, בתוך הקונכיה שלי ואבכה
ששנאתי מישהו שמת.
אחרי שחשבתי הרבה זמן על מה יהיה כשתמותי חזרתי למציאות, סגרתי
את התריס שנותן לדמיון שלי להפליג וחשבתי מתי אני כבר לא אשנא
אותך. אולי זה יהיה כשתמותי. אני פתאום לא שונא אותך כל כך.