ראיתי יותר מידי סרטים. לא כולם עם האפי אנד אבל ברובם היתה
אהבה. ברובם היא השתדלה לנצח. בחלקם היא אף נצחה. אלו שהיו בלי
האפי אנד לא תמיד היו לי הגיוניים. אבל זה רק בגלל שראיתי יותר
מידי סרטים.
אז ראיתי אותה עומדת בתוך איזה פריים ובוכה. והיה איזה משפט
משיר יפה שצבט לי את הלב וגרם לי לבכות. אז ביימתי אותה בוכה.
ביימתי אותי בוכה על הברכיים מפזז לי שאלות גורליות לחלל וכל
כך אהבתי את הפריים הזה ואותה עומדת בתוכו. אז לא צעקתי קאט.
בסוף הקאט צעק אותי.
"סצנה שלוש, אהבה נכזבת, טייק 300,000, רול קאמרה, אקשן"!

"אנחנו בוחרים להאמין, אנחנו בוחרים לראות רק את מה שאנחנו
רוצים לראות... ותוציא את המסטיק הזה מהפה הוא נראה כמו גוש
ורוד של איכסה!", היא אמרה לי באוטובוס ודחפה לי זוג אצבעות את
תוך הלסת.
"אני שונאת שאתה לועס ככה", והמסטיק בזוקה עף מהחלון.
"אני אוהב בזוקה", אמרתי לה, מביט בעינייה העצבניות, "את לא
אוהבת בזוקה?".
היא חייכה, "בטח שאני אוהבת", ולטפה לי את הראש, "אויש אתה כזה
מתוק". נשקה לי במצח.
היה לי רגע של נצח בין ידה השמאלית ושפתיה. באמצע עמדה
הגולגולת שלי ובתוכה המוח הפועם מהתרגשות שלי ומליון המחשבות
שלו.
"אויש, פלאפון", זאת היתה המפקדת שלה, "זאת המפקדת שלי".
אני אוהב כשהיא רוטנת. היא ממש יפה כשהיא רוטנת. הלב שלי רוצה
להתפוצץ בכל פעם כשהיא רוטנת.
"אני לא יכולה לבוא מחר לכנס, תשכחי מזה! יש לי פסיכומטרי על
הראש!", מפקדת מסכנה... אני לא ממש חושב שהיא רואה אותה באותה
הצורה שאני רואה אותה. היא בטח נראת לה ממש מעצבנת כשהיא
רוטנת.
"אני לא רוטנת!", צעקה אושרית, "אני רק לא חושבת שהכנסים האלו
רלוונטיים בשבילי".
החלון היה פתוח עוד בגלל המסטיק, ריח של לחם נכנס לי לתוך האף
והוא הגיע מבחוץ. עברנו באיזור של המאפיות.
"טוב, תודה, אני באמת מאוד מעריכה את זה", היא היתה מחוייכת.
"היא ויתרה לך על הכנס?", שאלתי אותה אחרי שהיא נתקה את המכשיר
בתחושת ניצחון.
"כן", היא אמרה לי, והיא חייכה.
"בואי נרד כאן לקנות לחם?" אמרתי לה.
"לחם?", שאלה, "בשביל מה לעזאזל אתה רוצה לחם?".
"אני רוצה להסניף לחם...", אמרתי.
היא חכתה רגע. היא חשבה על משהו. משהו ארוך.
"בוא, אני אקנה לך בגט", היא אמרה תוך כדי שהיא מצלצלת
בפעמון.
"יששש!" אמרתי.
היא נפלה עלי בכוונה, בשביל ליפול עלי. זה כאב לי. אבל זה היה
לי נעים. רציתי שהיא תשבור לי את העצמות מהנפילה הזאת שלה.
דמיינתי שככה יבוא מחבל ויפוצץ את האוטובוס כשהיא בידיים שלי
ואני מחבק אותה וטיפלה עומד לי. וככה נמות. ככה. סרטים על גבי
סרטים שעוברים לי בראש כל פעם כשהיא נוגעת בי, או כל פעם כשהיא
בוכה.
ורק בגלל הסרטים האלו אני מאמין שזה יצליח. עובדה, בסרטים זה
מצליח. סרטים עשים מאהבה, בגלל זה תמיד יש אהבה בסרטים.
"תן לי שני בגט בבקשה", היא אמרה לילד הערבי הקטן שעמד מאחורי
הדוכן באחד המאפיות.
"יש כאן הרבה לחם", אמרתי.
"כן, מספיק לנו בשביל כל השנה", היא אמרה וצחקה והסתובבה כמו
קרוסלה.
"שנה?",שאלתי, "זה מה שאת נותנת לנו?".
היא חשבה רגע, "שנה הבאה הם יכינו עוד לחם", אמרה לבסוף.
"ומה אם יגמר להם הכסף?", בחנתי את מהירות המחשבה שלה.
"ומה אם יגמר לנו הכסף?", היא החזירה לי בשאלה, "אולי אנחנו
בכלל לא צרכים לחם", היא הפסיקה להסתובב.
"אבל מה אם אנחנו כן צרכים לחם?", הרגשתי טיפה תוקפני, "איך את
יכולה להיות בטוחה שאנחנו לא צרכים לחם?".
"אריק, מה קורה לך?", היא התקרבה אלי.
"הנה הבגטים, גברת", הגיע הילד, "6 שקל, בבקשה".
"תשלם אתה", היא אמרה.
"אמרת שאת מזמינה אותי", אמרתי בחזרה.
"כן, אבל אתה צריך לשלם בשביל הלחם הזה שכל כך יקר", היא רטנה,
אני אוהב איך שהיא רוטנת.
"טוב אני אשלם", חייכתי.
"מה אתה מחייך", היא עקצה, "מי אמר שרק על הלחם אתה משלם?".
"אושרית, אני לא צריך לחם, באמת שלא, גם אם לא יהיה לנו שנה
הבאה", פחדתי.
"אז תפסיק לזיין את השכל!", היא הוציאה כסף מהארנק.
"אני פשוט רוצה להיות בטוח".
"אני לא יודעת אם זה חכם להיות בטוח... אולי מחר כבר לא יהיה
לי כסף. מי יודע", היא לקחה את הבגטים ויצאה.
חייכתי לילד שמאחורי הדלפק, "נכון שהיא חמודה כשהיא רוטנת?",
שאלתי אותו והוא הניד את כתפיו. טוב הוא היה רק ילד. יש לו עוד
כמה סרטים טובים לראות בחיים.
"אושרית!", צעקתי אחריה, "נו בחייך חכי רגע, תני לי ביס
מהבגט", ויצאתי.

"כמה זמן לוקח לך לאכול בגט!", היא שוב רטנה, "כבר חצי שעה!
אני כבר מזמן גמרתי את שלי".
"אני אוכל לאט", אמרתי בפה מלא חיוכים ולחם.
"טוב, אז תוכל יותר מהר כי עוד מאט כבר לילה".
"נו ואם לילה?"
"אם לילה אז לילה, יאללה תגמור כבר לאכול!", אני לא יודע לאכול
יותר מהר ממה שאני אוכל, איך אומרים לה את זה בלי שהיא
תתעצבן?
"טוב, אני אוכל יותר מהר".
זה הצחיק אותה, ואני כמעט נחנקתי, אז היא חבקה אותי ונתנה לי
נשיקה.
"גנבת לי קצת לחם", אמרתי בלב מלא.
"לא נכון, אתה נתת לי, אם לא הייתה נותן לא הייתי מעיזה לקחת",
היא חכמה האושרית שלי.
"תגידי, יעצבן אותך אם אני אגיד לך שאני אוהב אותך?", שאלתי
אחרי כמה בליעות.
"אל תגיד לי עכשיו, עכשיו תגמור את הבגט", היא קרעה לי חתיכה
מהקצה, "לא עושים שני דברים בוואת אחת".
"טוב, אני אגיד לך אחר-כך", לקחתי עוד ביס.
"איזה נמושה אתה, תפסיק לפחד ותגיד לי מה אתה רוצה!", היא ממש
כעסה עלי עכשיו.
"אני אוהב אותך", אמרתי בפה מלא... כמעט נחנקתי. היא לא עזרה
לי להוציא את הלחם התקוע... לא יוגע, אולי בשביל ללמד אותי
לקח.
"לא עושים שתי דברים בוואת אחת", היא חכמה האושרית הזאת שלי,
"רק אחרי שתבלע אני אגיד לך מה אני חושבת עליך".
בסוף בלעתי את הלחם התקוע, וכשבלעתי הבטתי בעיניים שלה, מראה
לה שהנה סיימתי ושאני מחכה לה.
היא הסתכלה עלי, היה לה מבט קר, ואז היא חייכה "אני חושבת שאתה
מתוק, אתה אידיוט אבל אתה מתוק, ואני הכי אוהבת אותך בעולם",
חייכתי גם אני.
"נו", נעלם לפתע החיוך שלה, "תגמור כבר!"
אחרי 5 דקות נגמר הבגט. גם התחיל לרדת הערב.

"נלך לראות סרט?", היא שאלה.
"כן, סרט זה טוב", הבעתי את הסכמתי.
"תבחר אתה", היא אמרה.
"טוב, אני אבחר", הסכמתי שוב.
"מולן רוז', שוב?", שאלתי.
"למה אתה תמיד בוחר את הסרט הזה?", היא שאלה.
"אני רוצה שנשכב הלילה, ומולן רוז' עושה לי את זה", כמובן
שצחקתי... למרות שאני באמת רוצה לשכב איתה הלילה.
"אז אולי תבוא אלי ונשכב כל הלילה במקום מולן רוז'? כבר נמאס
לי מהסרט הזה!", היא רטנה. אני אוהב כשהיא רוטנת. היא כל כך
יפה כשהיא רוטנת.
"זה רעיון טוב", אמרתי. אני פשוט הסכמתי לכל מילה שיצאה לה
מהפה.
"טוב אבל הפעם אצלך בבית", היא אמרה. יכולתי לשמוע שהיא
מחייכת.
"לא סידרתי את החדר", עניתי.
"אז יש לך שעה לסדר את החדר", היא מדדה לי זמנים.
"שעה? זה כל מה שאת נותנת לי?"
"אני יכולה גם לא לבוא, אם אתה רוצה", היא נאנחה.
"מה את חושבת?", שאלתי אותה.
"אני לא יודעת מה לחשוב, אתה מוזר לאחרונה".
"אז עזבי את מה את חושבת, תנסי לחשוב מה אני חושב"
"אני לא יודעת אם זה ממש נחשב למחשבה, אתה סתם חרמן", היא
נחשה.
"לעולם אל תפסיקי לרטון, לעולם", קבעתי לה עובדה, "אני חושב
ששעה זה נצח!", אמרתי לבסוף.
"נו, אז יש לך המון זמן עכשיו לסדר את החדר, יש לך נצח!", היא
צחקה.

ראיתי יותר מידי סרטים. המון סרטים. בכל מיני צבעים וגם בשחור
לבן. אף פעם לא שיחקתי בסרט. בהצגה כן, ושם הפסדתי כי אמנם
קבלתי מחיאות כפיים סוערות אבל זה רק בגלל שנתתי לכל הרגשות
המגעילים לצאת על הבמה. אני רוצה להיות בסרט. אני רוצה לעשות
סרט משלי, אני רוצה שאנשים יראו אותו מליון פעם ואחר כך ילכו
לעשות אהבה כל הלילה.
אני רוצה לקבל מחיאות כפיים סוערות... אבל נמאס לי להפסיד.

"זה היה סרט טוב", היא אמרה לי.
"כן, תודה", אמרתי לה, רציתי לחבק אותה, "תודה שבאת", זה כל מה
שאמרתי.
"בבקשה", היא אמרה לי. ראיתי שקשה לה, ראיתי את הסערה בעיניים
שלה.
"קצת עצוב", היא אמרה אחרי שתיקה.
"מה?", הייתי מופתע מהאיך שהיא הפרה את השקט.
"הסרט", היא אמרה מבויישת, "הוא קצת עצוב".
"כן", אמרתי, "גם אני חושב".
"טוב, אתה עשית אותו", היא אמרה במידה מסויימת של צדקנות.
"נכון, לא היה קל לביים אותו בכלל".
"אני מתארת לעצמי".
"אני... כן הוא יצא קצת עצוב".
"מה?", היא הבינה שאני רוצה להגיד עוד משהו, היא חכמה האושרית
הזאת שלי.
"אני הלכתי אתמול וקניתי בגטים, זוכרת את הבגטים?", רציתי
למות. וחבל כי היה לי טוב לראות את הסרט העצוב שעשיתי, ובכלל
לא ידעתי שהיא בקהל.
"בטח שאני זוכרת את הבגטים", היא צחקקה.
"היה טעים", אמרתי מתוך מבוכה.
"אני מתארת לעצ...", היא אמרה אך הפסקתי את רצף דיבורה.
"אבל לא היה לזה את אותו הריח של הטרי", היה לי טעם של לחם
מעופש כשאמרתי את זה.
היא שתקה לרגע ואז אמרה, "אני מתארת לעצמי".
אני אוהב לראות אותה כשהיא במבוכה. היא היתה במבוכה כשהצעתי לה
צאת איתי פעם ראשונה, היא היתה נבוכה כשהיא סרבה לי, היא הייתה
נבוכה כשנגעתי בה פעם ראשונה, היא היתה נבוכה כשאני הייתי נבוך
ממנה בפעם הראשונה כשלא ידעתי איך זה שאני כל כך מאוהב בה. היא
היתה נבוכה גם כשהצעתי לה נשואין. היא היתה עוד יותר נבוכה
ממני כשאמרה לי "לא".
"אז מה שלומך?", שאלתי.
"כן, אתה שואל את זה כי אתה רואה שאני נבוכה", היא צחקה.
אני חייכתי.
"את ממש יפה הערב", אמרתי אחרי שתיקה קצרה.
היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה "חבל שאלו לא היו המילים שלך לפני
שנתיים".
"אני בוחר את המילים שלי בקפידה", אמרתי לה, "אני יודע מה אני
רוצה להגיד ומתי".
"כן, אני מבינה אותך... גם אני כזאת", היא אמרה.
"כן, אני יודע", עניתי.
היתה שתיקה. אנשים כבר לא היו באולם.
"את רוצה ללכת לראות סרט?", שאלתי אותה.
"אני צריכה לחזור הביתה, יש לי לימודים מחר", היא אמרה.
לי זה היה קצת צפוי. אני ראיתי יותר מידי סרטים. אני יודע איך
זה במציאות.