היא הייתה נערה צעירה..אבל רק בגיל, כי נפשה הייתה בת עשרות
שנים.
כל הדברים שעברו עליה היו קשים.
אבל היא תהיה חזקה.
היא לא תבכה.
מאז שהיא בעצם זכרה את עצמה היא בכתה רק פעם אחת, כשהייתה בגן,
וילד חזק יותר בא ופירק לה את מגדל הקוביות שלה.
בעצם כל החיים שלה היו כמו מגדל קוביות גבוהה, שעם כל תזוזה לא
נכונה, יכול ליפול, אבל היא שמרה על מגדל חייה, כי הפעם היא
כבר יותר חזקה, ואם המגדל מתחיל להתרופף, היא תדביק אותו עם
טיפה דבק מגע, ותתעלם מהסדקים שנוצרים לאט לאט, ומאיימים לגרום
לו לקרוס.
ואז הכל יהיה בסדר.
לפחות ככה היא מקווה.
היא חייה בנתיים בדירה שכורה, שלא כל כך השקיעה בה, זמן או
מחשבה, כי הרי הייתה זו רק עוד תחנת מעבר בחיים.
לא היה זה בית בשבילה, אלה רק מקום לישון ולאכול.
הייתה הולכת כל יום לעבודה, עבדה בתור מלצרית, סתם עוד מישהי
שעוברת ברחוב, חלק מהזרם של האנשים, לא מישהי שהיו נותנים בה
מבט נוסף, שלא מתבלטת.
חיה בצל הפחד, או יותר נכון הפחד היה חלק מחייה, החבר הכי
טוב.
נרדפת על ידי הזכרונות, מדחיקה את הכל.
לא בוכה, לא מתלוננת, ממשיכה כמו איזה זומבי, כאילו הכל בסדר.
עד שאותו יום הגיע, אותו יום שבו היא תשחרר את הכל.
היא עמדה מול הכיור בבית שלה, שטפה את הכלים, זימזמה איזה
מנגינה נשכחת, ופתאום אחת מן הכוסות ששטפה נפלה על הרצפה,
ונשברה לרסיסים. היא ניסתה להרים את השברים, ולפתע הרגישה כאב
בידה, היא התבוננה ביד, וראתה טיפת דם יחידה צונחת על הרצפה.
היא נפלה על הברכיים והתחילה לבכות.
היא לא בכתה רק בגלל השבר הזכוכית שהיה לה ביד.
ולא בגלל הכאב של הפצע.
אלה בגלל כאב פנימי.
היא בכתה בגלל האבא שמעולם לא אהב אותה, בגלל שאחרי שההורים
שלה התגרשו, הבעל החדש של אמא שלה, זה שהיה אמור להיות טוב
יותר מן הקודם אנס אותה, בגלל שתמיד כל הילדים ביסודי היו
צוחקים עליה, בגלל שהחבר הראשון שלה פשוט זיין וזרק ואז עוד
הלך והוציא לה שם, כי לא היו לה חברות אמיתיות מעולם, והיצור
היחיד שבאמת הבין אותה היה חתול פרווה.
דימעה יחידה נפלה לרצפה והתערבבה עם טיפת הדם.
היא המשיכה לבכות בגלל הזכרונות של הבדידות, העצב שפורר אותה
מבפנים, והתעלמה מכל הזכוכיות שהיות תקועות לה עמוק בבשר
בברכיים, כי יחסית לכאב הגופני, הכאב שהיה לה בלב פשוט לא
הכאיב.
פתאום היא הבינה מה היא צריכה לעשות.
היא השתתקה, וניגבה את הדמעות.

יומיים מאוחר יותר מצאו אותה תלויה, מחוברת למשקוף, עם מפרקת
שבורה.
היא החזיקה פתק קטן שעליו היה כתוב:
"עכשיו אני באמת שמחה".