מוקדש לג'ין


כשנשאלתי ע"י חברי למחלקת מתאבדים עד גיל 18 אך הגעתי לכאן
ישבתי וספרתי לכל מי שהיה מעוניין לשמוע:

ישבנו שם על הספסל בגינה מול הבית שלו וספרתי לו הכל וכמה
שהתאמצתי לא לבכות פשוט לא יכולתי יותר ופשוט בכיתי לו.
הוא אמר שאני מתנהגת כמו תינוקת, רק תינוקות בוכים.
כעסתי עליו באותו רגע כי חשבתי שהוא יבין אותי, אבל כנראה
שטעיתי.
הוא התחיל להרצות לי על זה שאני פרנואידית ושאני שפוטה ושאני
סלחנית מידי ושאם אני מרגישה רע עם עצמי ובא לי למות אולי כדי
שאני פשוט יתאבד כי למה לי לסבול?
היה שקט לכמה שניות ואז הוא שאל אות שוב "אז למה את לא
מתאבדת?" עניתי לו כי אני לא רוצה להתאבד אני לא רוצה למות
אני רוצה למות בפיגוע  או שיאשפזו אותי אני רוצה להיות במקום
סגור בלי הרבה אנשים והלחץ מסביב.
אני לא רוצה להתאבד. ואז הוא שאל אם זה בגלל שזה לא דרך מכובדת
למות?
אמרתי לו שאני לא רוצה להתאבד כי אנשים אחרים יסבלו בגללי.
מאיפה את יודעת  הוא ענה לי.
ושוב הגיע הזמן שתחשבי מה טוב לך, לא?
כולם גרמו לך סבל למה את תמיד צריכה לסלוח?
ואז הוא המשיך לדבר ולספר לי שכשחבר שלו התאבד הוא בכה והיה
עצוב בהתחלה אבל אח"כ הוא שמח בשבילו כי עכשיו לא רע לו, הוא
לא סובל.
אחרי שהוא אמר את זה קמתי וניגבתי את הדמעות שלי עם השרוול
ואמרתי לו: "רק בגלל אנשים כמוך אני מרגישה רע וזה גורם לי
לרצות להתאבד החוסר אכפתיות הזאת, חוסר העידוד, זה משגע אותי.
אל תדבר איתי יותר.
הפנתי אליו את הגב בכדי ללכת משם ואז לפתע הוא אמר:
" מאה אחוז רק שתדעי שלי אכפת יותר מכולם
אני לא משקר כמו כל אלה המזויפים שאומרים ומעודדים למרות שהם
לא רוצים. אני רוצה לדעת מה את רוצה כדי להבין אותך.
אבל אם את לא רוצה, מאה אחוז, שהיו לך חיים נהדרים..."
רצתי משם ועוד שמעתי אותו צועק לי " שלום ענת את לא שונה."
לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון כשהוא אמר לי שאני לא שונה. אבל
לא ממש היה אכפת לי מה הוא אמר, לא היה אכפת לי שום דבר שהיה
קשור אליו. הגעתי הביתה הכנתי לי חבל שמתי את הראש בפנים בעטתי
בכיסא, הרגשתי בהתחלה תחושת חנק זה ממש לא היה נעים וגם אם
רציתי להתחרט כבר לא יכולתי, בבוקר ההורים שלי מצאו אותי
תלויה. בדרך לכאן עוד שמעתי אותו אומר לי:
" אני מצטער אני כל כך מצטער אני לא רציתי שיקרה לך משהו
את כן מיוחדת, אני איש רע.
את לא חייבת לסלוח לי רק תדעי שאת חייבת לחיות.
אני משוגע
אני אפילו לא קולט מה אמרתי
אני מרושע
לי מגיע למות לא לך
אני מצטער ענת באמת."
רציתי להגיד לו שמגיע לו ואני לא יודעת אם אני מסוגלת לסלוח לו
עכשיו ובעצם ירגיש שמח שלא רע לי עכשיו, שאני לא סובלת.
אבל לא יכולתי להגיד לו את זה כי עכשיו אני כאן והוא שם למטה
רחוק, רחוק.


(ג'ני אני מקווה שלא אכפת לך שהשתמשתי במשפטים אמיתיים שלך.
פשוט שנאתי אותך כשכתבתי)