אתה יודע, היום, דווקא היום, ככה באחד הימים היותר גרועים מתוך
ימיי הגרועים שלי, פתאום החלטתי לעזוב אותך ולהוציא כל דבר
שקשור אליך מהראש, ולא בצורה קטנונית, פשוט זה לא זה, וזה לא
יהיה זה ואני גם לא יעשה כלום כדי שזה יהיה זה אז פשוט לא.
והייתי רוצה, אתה לא יודע כמה הייתי רוצה, אפילו רק לנסות,
בשביל הנסיון לא בשביל התוצאה, אבל אני לא מסוגלת, כלום כבר.
אז בהצלחה בהמשך וזהו, וזה לא ניתוק מוחלט כי אתה מקסים בעניי,
באמת, אתה מעניין אותי נורא, אבל מהראש, בצורה שהיית לי שם,
אני מוציאה אותך...
אתה בטח לא תקרא את זה, ולא כי זה לא יגיע, או  לא תרצה, אלא
שוב, באשמתי, או בגללי או איך שלא תגדיר את זה. אבל בשביל
עצמי, לשכנע את עצמי, שאני יהיה מרוצה, אפילו אני כבר מאמינה
להתחזויות המגוחכות שלי, אז אני כותבת את זה כאילו אני זאת
שגומרת את כל מה שלא התחיל. שלא ייווצר חלילה מצב שאתה תגמור
את זה. אבל דבר ראשון זה באמת עוד לא התחיל ודבר שני אני לא
באמת גומרת את זה ככה שכל מה שהולך, הלך, ילך בינינו הכל רק
הצגה של משהו שהוא עוד לא זה. עוד לא התחלה, עוד לא אהבה, עוד
לא קורה, עוד לא סוף. עוד לא כלום. פשוט לא.
אתה זוכר את מה שעוד לא היה לנו, את הכמעט שלנו, את הרגעים
המדהימים שעוד לא היו לנו. באמת היה נפלא, בלי שיהיה כלום,
לרגעים, לשניות, רק לחשוב שאולי עוד לא, כמעט, מצאתי אותך...
אבל גם זה לא קרה, פשוט לא.
אולי הכל בך, אולי הכל בי, אבל בנו, זה פשוט עוד לא.

הייתי חותמת את זה יפה, את המכתב לפחות, אולי גם את העודלא
יחסים שלנו, אבל אתה יודע, אין כאן מכתב, אין מעטפה, אין בול,
אין כלום, עדיין לא בכל אופן, אז אני מקווה שיום יבוא ואני
אוכל לפחות לחתום, אבל עוד לא.