היא הייתה בודדה. תמיד הלכה לבד והיתה לבד. חברה אנושית לא ממש
עניינה אותה. כל מה שהיא רצתה זה להיות לבד.
גם מההורים שלה היא ברחה. פעם אחת עברתי ברחוב ושמעתי צרחות,
צרחות אימים. שניה אחר כך נשמע כל נפץ חזק- הזכיר לי כל נפץ של
אגרטל. היא רצה החוצה, בוכה. ראיתי בזווית עיניי חתך מעל הגבה
שלה, בלחי ובשפתה. ריחמתי עליה.

היא לבשה שחור כל הזמן. היו כאלה בבית ספר שקראו לה בלאקרית
ולא היה נראה שאיכפת לה. היא תמיד הסתכלה בעניינים מוזרות כאלה
על כולם. אני נשבע לכם, העניינים שלה היו סגולות-צהובות. זה
הפחיד אותי.  רצו עליה שמועות כאילו היא רוצחת סדרתית וסוגדת
לשטן. פעם מצאו גופה מרוטשת של חתול בחצר הראשית של בית הספר,
ומייד האשימו אותה. שמעתי שקבוצה של ערסים נכנסה בה ממש. היא
לא באה לבית הספר למחרת. אני ריחמתי עליה.

היא לא נכנסה בכלל לשיעורים בבית הספר, היא לא ניגשה למבחנים
ותמיד ישבה שם עם הסיגריות שלה. חבר שלי אמר לי שהיא מעשת גם
סמים ומהכבדים לא ג'ויינטים או משהו קל. חברה שלי גם סיפרה לי
שהיא נצלה ממוות כיוון שהיא לקחה פעם יותר מדי קוקאין היא ממש
פרפרה על שולחן הרופא. לא ידעתי אם להאמין או לא, אני ריחמתי
עליה.

בוקר אחד ראיתי אותה שוכבת ברחוב מתחת לספסל. היה לה בקבוק
עארק ביד. היא נראתה שיכורה כל כך שאני בספק אם היא בכלל זכרה
איך קוראים לה. זה היה עצוב בעניי כל כך, לא יכולתי לחשוב במשך
כל היום על דבר אחר. אני ממש ריחמתי עליה.

יום אחד נמאס לי. החלטתי  לעשות מעשה וכמו שתמיד אמרו לי
לקחתי יוזמה. לא ידעתי בדיוק איך לעשות את זה ומה להגיד לה,
אבל ידעתי שמה שצריך לעשות יעשה. במשך ימים תכננתי את זה. ואז
ביום בהיר אחד, בדך לבית הספר ראיתי אותה בצד הדרך יושבת
ומחששת. ידעתי זאת ההזדמנות שחיכיתי לה, ידעתי שזה עכשיו או
לעולם לא. היא נראתה כל כך בודדה, כל כך מסכנה. אני ריחמתי
עליה.

אני רצחתי אותה