כשהייתי בן 9, סבא קנה לי ליומולדת שעון. שעון מעורר, קטן
ומלבני בצבע שחור - הצבע שאני הכי אוהב. מאותו יום, השעון הזה
היה מעיר אותי כל בוקר. הצלצול שלו היה הדבר הראשון שהייתי
שומע בכל בוקר. נורא אהבתי את הצלצול הזה, הייתה לו מנגינה של
שיר ילדים, שסבתא שלי הייתה שרה לי כשהייתי בן 4.
בכל בוקר קמתי לא רק עם הצלצול הזה, אלא גם עם הריח הטוב של
החביתה והשוקו שאמא הייתה מכינה לי כל בוקר, יחד עם  ריח הבושם
של אמא שאפף את הבית. כל בוקר ישבנו אמא אבא ואני, בשולחן
המטבח, אני אוכל את ארוחת הבוקר שלי, אבא שותה את הקפה השחור
שלו, קורא עיתון, מנשק את אמא והולך לעבודה.
מה שהדהים אותי בשעון הזה, זה שעד גיל 14 נשארה בו אותה
הסוללה. ולא משנה כמה פעמים הוא היה נופל, הוא תמיד היה ממשיך
לפעול.
בגיל 15 ככה, הבנתי שאני כבר לא כל כך אוהב את השעון הזה,שנאתי
להתעורר. שנאתי כל דבר,בעולם אליו הייתי מתעורר.שנאתי את הריח
המגעיל של הסגריות בבית, החנק הזה גמר אותי. ואפילו שהיו לי
המון חברים, הרגשתי הכי בודד בעולם. שנאתי את הבית ספר וכל מה
שבתוכו, שנאתי את החיים שלי, והכי שנאתי את השעון הזה, בגללו
הייתי מתעורר.
באחד מאותם בקרים מגעילים, שוב צלצל השעון הזה, כמו תמיד, בשעה
7 בדיוק. בעיקרון, הייתי יכול לא להפעיל אותו בכלל בלילה, אבל
אם לא הוא, אמא שלי הייתה מעירה אותי עם הצעקות שלה, כל בוקר,
כשהיא רבה עם אבא שלי על הבעיות שלהם, למה לעזאזל אני צריך
לשמוע את זה? למה אני צריך שזה יטריד גם אותי? יש לי מספיק
בעיות גם ככה, עם הלימודים וכל החרא הזה. זה פשוט מדהים, כמה
שאני לא אלמד, אני עדיין אקבל 50. בשליש הראשון של התעודות
אפילו לא טרחתי לבוא, מה אני צריך את התעודה, ומה אני צריך את
הזיוני שכל של המחנכת המסריחה שלי, שגם אותה, אגב, אני שונא,
"אתה צריך לתת גז, עם ציונים כאלה אתה רוצה לסיים את התיכון?"

באותו בוקר, הצלצול של השעון עיצבן אותי במיוחד, פשוט לא
יכולתי לסבול אותו יותר! אז במקום ללחוץ על הכפתור ולכבות
אותו, העפתי אותו, הוא נתקע בקיר והתרסק על הרצפה. ואז... הוא
הפסיק לצלצל. בעצם, הוא הפסיק בכלל לעבוד, הוא גם לא היה בדיוק
שעון, הוא היה מפורק לכמה חתיכות פלסטיק שחורות. זה קצת העציב
אותי, זה היה מזכרת מסבא, בכל זאת... זה גם היה אצלי 6 שנים.
אבל מה, פתאום הרגשתי טוב, כל כך טוב... שנים לא הרגשתי ככה.
הייתי... מאושר, טוב, אולי לא מאושר, אבל הייתי יותר מסתם שמח.

התהפכתי על הבטן, עצמתי את העיניים, וחזרתי לישון, יותר מסתם
שמח.
השעון הזה לא יעיר אותי יותר לעולם.