[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







א. בנדר
/
פגשתי אותו

זאת היצירה הראשונה שלי כאן, ואני לא כל כך יודע אם היא
מתאימה, אם אפשר לומר כך. אני גם רוצה להוסיף, שאף פעם לא
כתבתי משהו דומה לזה. למען האמת, אני לא כל כך ידעתי שהסיפור
הולך להיות כזה, עד שכתבתי אותו. זה היה מאוד מוזר לי, אבל אני
מקווה שלמרות שהסיפור קצת מוזר, אתם תאהבו אותו.





פגשתי אותו. אני מוכרח לומר שזה לא היה קשה כמו שחשבתי שזה
יהיה. פשוט התקשרתי וקבעתי פגישה. הוא הגיע אליה. הפגישה הייתה
באיזה בית קפה קטן ושקט בעיר, לא מקום הומה במיוחד, אלא מקום
שקט וחמים. הייתה שם אווירה ממש מיוחדת, אווירה, קסומה, אם
אפשר לקרוא לזה כך. הקפה במקום היה איכותי, עם טעם בייתי. בגלל
שזה דבר שנוגד במידה מסוימת את רעיון בתי הקפה של היום, שבכולם
כל הקפה הוא אותו דבר, מסחרי, זה היה שינוי מרענן ונחמד. הכל
היה ממש יפה. החדר כולו היה מואר בנרות שהיו מפוזרים במקומות
אסטרטגיים בחדר. אני הייתי לבוש בלבוש רגיל, אך מהודר במקצת.
לבשתי את הג'ינס החדש שלי, יחד עם החולצה השחורה המכופתרת שלי.
זה התאים בצורה מושלמת. ישבתי שם, וחיכיתי, ובזמן שחיכיתי,
הזמנתי את כוס הקפה הראשונה שלי. אחרי שחיכיתי בערך רבע שעה,
הוא הגיע. מוזר, לא חשבתי שהוא יאחר, אבל מצד שני זה לא הפתיע
אותי יתר על המידה, כי הוא עסוק... הוא היה לבוש ברישול מה,
סתם איזה טי שירט, ואיזה מכנס רגיל. לא שום דבר מהודר. דיברנו
קצת, לא על שום דבר חשוב. הוא היה מאוד נחמד. לא מתנשא, או
לחוץ, מסוג האנשים הרגועים, השקטים, שאתה ממש נהנה להעביר איתם
שיחה. הייתה לו השכלה רבה, ורחבה. דיברנו הרבה זמן, לחלוטין לא
שמים לב לשעה. אחרי בערך שעתיים, ו - 6 כוסות קפה, פתאום צלצל
הסלולרי שלו. הוא ביקש סליחה, וענה. הוא דיבר מספר דקות,
וניתק. הוא ביקש שוב סליחה, ואמר שהוא צריך ללכת בעוד מספר
דקות, אבל שהוא היה באמת מעוניין להמשיך את השיחה מתישהו.
קבענו לשבוע וחצי אחרי כן. אותו שבוע וחצי עבר לאט, אבל בסופו
של דבר, הוא הסתיים. נפגשנו שוב, אך הפעם לא באותו בית קפה.
נפגשנו באיזו מסעדה קטנה וחביבה. שוב, לא מקום הומה, אלא מסעדה
קטנה ושקטה. לא היה ספק שהמסעדה הייתה חביבה עליו. נראה היה
שאנשים הכירו אותו שם. הפעם שנינו היינו לבושים בצורה אלגנטית
יותר. אמנם לא לבשנו עניבות, אבל שנינו היינו בז'קטים. אכלנו
קצת, היה ממש טעים. הוא אכל איזה סלט מעניין, לא ברור לי בדיוק
מה הוא הכיל, ולא חשבתי לשאול. זה לא נראה לי מספיק חשוב. אני
אכלתי איזה ספגטי מוזר. לא ברור לי איזה רוטב זה היה. רק ידעתי
שהוא היה טעים. שוב דיברנו הרבה זמן. הפעם הוא כיבה את
הסלולרי, כשהוא הגיע, והתיישב על כיסאו. היה מאוד נחמד. ממש
נהניתי מכל רגע איתו. נראה היה שהוא נהנה לבלות איתי. בסוף
הערב, אמרתי לו שאני נהנה מחברתו, ושהייתי רוצה שנפגש שוב,
מתישהו. הוא אמר שנראה, הוא קצת עסוק, אבל הוא ישמח, אם רק יצא
לו. נפרדנו. אחרי שבועיים וחצי שלא דיברנו, הוא התקשר. לא
הייתי בבית, אז המזכירה ענתה. הוא השאיר הודעה. הוא השאיר לי
את מספר הסלולרי שלו, ואמר לי שאני אתקשר בכל שעה שאני אגיע.
אז כשהגעתי, בערך בחצות, התקשרתי. נורא התרגשתי. הוא ענה, ואמר
לי שהוא חושב עלי כבר שבועיים, ושהוא נורא רוצה להיפגש איתי.
סיכמנו שהוא יבוא אלי מייד. הוא הגיע אחרי בערך 20 דקות,
והזמנתי אותו פנימה. הוא לבש איזה חולצה מכופתרת, בצבע סגול
כהה כזה, בדיוק כמו שאני אוהב. היא הייתה פתוחה עד האמצע,
חושפת חזה שרירי, חלק, שזוף במקצת. היו לו מכנסים צמודים, לא
יכולתי בדיוק להגדיר אותם. הם נראו בערך כמו מכנסי עור, רק שהם
לא היו מעור. הם היו שחורים. הוא נכנס, וכבר היה לי ברור שאני
לא אוכל לשלוט על עצמי יותר מידי. למזלי, לא הייתי צריך. אחרי
שהוא נכנס, הוא העביר עלי מבט בוחן, מסתכל על החולצה שלי,
שהייתה קטנה עלי, ולכן נתלתה במקצת על החזה שלי, מעניקה לו נפח
מסוים, ועל המכנס שלי שהגיע קצת מעבר לברכיים שלי, חושף את
שרירי התאומים שלי. הצעתי לו לשתות משהו. הוא ביקש וויסקי.
נתתי לו את הוויסקי המשובח שלי, כי אני תמיד שומר על כמה
בקבוקים בארון. הוא שתה אותו בחופזה, כאילו, כאילו הוא מנסה
לגרום לעצמו להשתחרר, אולי כדי להגיד משהו. מיד אחרי זה הוא
אמר לי שהוא לא יכול יותר, שהוא צריך אותי. הוא התקרב אלי
במהירות, וקרע את החולצה שלי. הוא העביר יד על החזה שלי, ועל
הבטן שלי, ואז, במכה, למרבה הפתעתי, הכניס אותה לתוך המכנסיים
שלי. אני לא נשארתי חייב. פתחתי את החולצה שלו, במשיכה, כך שכל
הכפתורים נקרעו, והורדתי אותה ממנו. תפסתי את התחת שלו בחוזקה,
מרגיש את שריריו מתכווצים למגעי. הוא פתח את מכנסי, ונתן להם
ליפול, מסתכל על הבוקסר שלי. אני ציפיתי למצוא מתחת למכנסיים
שלו תחתונים, ואכן, כאשר הורדתי אותם, במשיכה חזקה, זה מה
שראיתי. הייתי כבר למטה, ולא רציתי או יכולתי לחכות עוד, אז
הורדתי את תחתוניו, והוא עמד לפני  במלוא הדרו. הכנסתי אותו
לפה. בשלב זה אני רק רוצה להדגיש שאף פעם לא עשיתי שום דבר
כזה, אבל אני לא זוכר שהוא התלונן. המשכנו ככה, שנינו, במשך
שעות, לטפל אחד בשני. לא הפסקנו לרגע. בבוקר, בערך בשעה 11
צלצלו מהעבודה שלי. עצרנו לרגע רק כדי שאני אענה, למרות שאחרי
שניה הוא לא התאפק יותר, והמשיך לענג אותי בזמן שאני מדבר.
אמרתי להם, שאני לא אגיע היום, שאני לא מרגיש טוב, וטרקתי את
הטלפון. כל הזמן הזה הוא לא הפסיק לשניה. אחרי כמה זמן,
התחלפנו. המשכנו ככה עוד כמה שעות, דואגים אחד לשני, מקשיבים
אחד לשני, ומענגים אחת את השני. בסוף היום, הוא אמר שהוא חייב
ללכת. המשכנו כל הלילה. בבוקר הוא הלך. כל אותו הזמן, לא גמרנו
אפילו פעם אחת. משום מה, זה לא מפתיע אותי. אני מניח שככה זה
עם אלוהים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש תמורה
לאגרה!



פה גדול בפרץ
אופטימיות
קוסמית


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/02 23:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א. בנדר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה