ישבתי בכיתה, בשולחן השלישי בטור השני מימין. הגעתי לפני דקה
לשיעור השני ביום הראשון ללימודים של כיתה י"א. שני נכנסה
לכיתה, באיחור קל של עשר דקות. הרי אף פעם לא מגיעים לשעה
הראשונה ביום הראשון ללימודים.
שני היתה מדהימה להחריד מתחת למעטה השחור שלבשה תמיד. סקסית,
חמודה, אינטיליגנטית. למזלה הרב (לדעתי, וגם לדעתה) צורת הלבוש
שלה והדיבור שלה גרמו רק לאנשים מסויימים להתקרב אליה. לכולנו
היה ברור שאם היא היתה מתחילה יום אחד להתלבש "נורמלי" היא
היתה מושכת אליה חצי בית ספר. בחירה שלה, בחירה חכמה. יש המון
אנשים צבועים ומגעילים בעולם, ובדרך כלל סוג האנשים שנמשכו
לשני היו בדיוק מי שהיא היתה צריכה.
איפור כבד, צמידים ושרשראות, מכנסיים כהות מתרחבות, חולצות
מגניבות, או של להקות או גזורות, קרועות, קשירה, צמודות,
א-סימטריות. מכל הסוגים, רק בשחור.
היום היא לבשה מכנסיים שחורות מתרחבות, חולצה גזורה שחורה
והיתה מאופרת בשני פסים שחורים עבים בעיניים הירוקות שלה.
השיער שלה היה פזור, ארוך, ובורדו-כתום בוהק. אתמול הוא עוד
היה שחור, ופחות התאים לה.
היא חייכה אליי (כמה שהיא היתה מסוגלת לחייך בפני הכיתה) ואני
אליה חזרה, ואז היא פנתה לשלומית שישבה בדיוק לפניי ושאלה אם
המקום לידה תפוס. היא גימגמה שלא, ושני התיישבה אפילו בלי
להקשיב לתשובה. חייכתי שוב, כמה סטייל יש לבחורה הזו. שלומית
היתה הקורבן שלנו לעת עתה, כך סיכמנו לפני כמה ימים. היא היתה,
בוא נגיד את זה ככה, שקדנית, אז החלטנו טיפה להשתעשע, לא משהו
רציני.

"יש לך סרגל?" שני שאלה שאלה רטורית.
"כן, הינה".

היא לקחה את הסרגל וציירה קו עם עיפרון באמצע השולחן.

"תישארי בצד שלך, שלומית".
חנקתי גיחוך.

אחר כך שני פתחה מחברת מצופה במסקינטייפ שחור, ופתחה בעמוד
הראשון. היא כתבה בגדול, באותיות כאילו-עתיקות את המילה תנ"ך,
ואז התחילה לצייר כל מני סיטואציות מהתנ"ך. היא מציירת מדהים.
היא ציירה את אונס שתי הבתולות בסדום, מוהל שטני מבצע ברית
מילה, הגליית בחורה במחזור, את עשרת המכות. ומתחת לכל דבר
ציטוט. מאיפה היא מביאה את הדברים האלה, אני בחיים לא אדע.

"מה דעתך, שלומית?" שני מראה לה את הציורים.
"תגידי, את השתגעת? זה בכלל לא נכון!"
"בטח שזה נכון, תמימה".

כשהשיעור נגמר שאלנו שתינו את שלומית אם אולי יש לה סיגריה,
והיא מילמלה משהו על זה שהיא לא מעשנת. אמרנו שכדאי לה לנסות
מתישהו, ויצאנו לחצר לחפש את כולם.

קודם מצאנו את גיל. הוא אמר לי שלום לבבי ופנה לחבק את שני
ארוכות. הייתי מסווגת את גיל כנספח לחבורה שלנו אם שני לא היתה
אוהבת אותו כל כך. כידיד, כלומר. תמיד אני חושבת שהוא בטח
בחבורה שלנו כי יש לו הרבה אוכל בבית.
אבל אני סתם רעה, הוא חמוד, ומשתדל נורא.

אחרי גיל מצאנו את קארין. נורא שמחתי לראות אותה בבית הספר,
איכשהו. זה היה מעודד. למרות שהיא היתה פה גם שנה שעברה.
קארין היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו לא דומות כמו שתי טיפות
מים, ולא הפכים משלימים, אלא השילוב המנצח של שניהם. אנחנו
מאזנות אחת את השניה איפה שצריך, ויוצרות פיצוץ של תכונה
מסויימת כשאפשר. שתינו קיצוניות.
היא היתה מונעת ממני ליפול, ואני הייתי מונעת ממנה לרחף. משהו
כזה. שני הצדדים של אותו מטבע, אני מניחה. לפעמים היא היתה
שקועה כל כך בעולם שלה, בנים, חברים, יציאות, שהיא פשוט היתה
מזניחה לגמרי רגשות. לי לפעמים היו כל כך הרבה רגשות שהייתי
מזניחה לגמרי כל דבר אחר. שתינו פחות או יותר שאפנו לאיזון,
אבל לא יותר מדי. אהבנו את הייחוד, והשקענו בו.
סיפרתי לה את מה שקרה עם שלומית, וזה הצחיק אותה, למרות שבערך
כמוני גם לה היתה בעיה מוסרית עם זה. אבל למדנו להתעלם מהמצפון
שלנו פה ושם.

אחר כך, שני קלטה את עידן כמה מטרים מאיתנו אז היא רצה אליו
וקפצה עליו. הם חברים, והם נורא מתאימים. טיפוסים אפלים כאלה,
שניהם.
אני מאוד אוהבת את עידן.
הוא טיפוס נורא לא אכפתי למראית העין. אדיש, מעופף, מסטול
תמידי. הוא היה מסתובב בבית הספר ובכל שאר המקומות כמו רוח
רפאים, לא שם לב למי שעובר סביבו. היו שפחדו ממנו.
לפעמים הייתי עוזרת לו בענייני בנות, הוא היה מתאהב מאוד
בקלות. אני תמיד האמנתי שעל ידי הזוגיות של בנאדם אפשר ללמוד
עליו כמעט הכל, ועידן היה הוכחה חותכת לכך. באמת ידעתי עליו
כמעט הכל. עידן ואני היינו, במשך הרבה זמן, הידידים שכולם
חושבים שהם ביחד, וזה משגע להם את הידידות לחלוטין. בסוף זה
שבר אותנו, והפכנו לזוג, אבל זה לא עבד, אז הפכנו ליזיזים, אבל
זה לא עבד, ואז שני נכנסה לתמונה, והקשר כבר נהרס. אני עדיין
מרגישה נורא קרובה אליו, אבל.

ואז בא אלעד. האגוז הקשה לפיצוח של החבורה שלנו. רציני וחכם,
מקשיב אבל לא מדבר. אף אחד מאיתנו לא יודע עליו הרבה. הוא חייך
אלינו ושאל אם אנחנו רוצים לבוא אליו עכשיו, הרי זה היום
הראשון ללימודים ואף מורה לא בודקת שמות. כמובן שהסכמנו,
והלכנו, כל השישה.

שני, קארין, גיל, אלעד, עידן ואני, יערה. אלו הנפשות הפועלות,
אלה היו אנחנו. חבורה, תחילת כיתה י"א, קצת מזיקים, קצת עושי
צרות, קצת מתבלטים, קצת מרגישים מעל כולם וקצת באמת מעל כולם.
אולי לא הכרנו אחד את השני לעומק, אבל הרגשנו כמו החברים הכי
טובים בעולם. רק בחופש הגדול בין כיתה י' לי"א התגבשנו, כשאני
וקארין היינו באות לקניון ורואות שם פתאום את אלעד ויושבות
איתו על סיגריה. ככה הינו עושות כמה ימים עד שהצטרפה שני, ואז
עידן, ורק בסוף גיל, שהתחיל להזמין אותנו אליו הביתה, וככה זה
נמשך.

קפה, סיגריות, ג'אנק פוד, דיבורים, יציאות, גיטרה, בני זוג
באים והולכים שמדי פעם הצטרפו לכוחותינו ועזבו אחרי שבוע,
צחוקים, בילויים, רכילויות, מוזיקה, אלכוהול, שיחות נפש, ים,
מועדונים. התרחשויות שלא מדברים עליהן מחוץ לחבורה, והתרחשויות
שהחלטנו שכל העולם צריך לדעת ולהפנים.

זה היה החופש הגדול שלנו ורק שלנו, והיינו שקועים בכיף
ובשטויות שלנו, ונהננו מכל שניה.

ועכשיו כולנו היינו בדרך לבית של אלעד, שם התיישבנו בסלון.
אלעד הלך להביא לנו נרגילה, מנטה-לימון, הפייבוריט שלנו.
התחלנו עם נרגילה רק לפני כמה שבועות כשקלטנו כמה כסף על
סיגריות זה חוסך לנו. אחרי שהתארגנו הלכתי למטבח להביא שני
בקבוקי קולה מהמקרר. כשהגעתי כולם השתחוו לי, ג'סטה משעשעת
כזו, ואני הסברתי להם שאם הם רוצים קולה הם יצטרכו להיות מאוד
מאוד נחמדים אליי. סנקציות קולה-יות. קארין קפצה אליי ותפסה לי
את הרגליים וצעקה "יערה, אלת הקולה הגדולה!". היא הצליחה להפיל
אותי, ואני צנחתי ישר לזרועותיו של אלעד. הוא חיבק אותי,
וכולנו צחקנו. גיל הצליח לתפוס את הקולה ומזג לכולנו.
ישבתי על אלעד, ובכל פעם שהוא הסתובב לקחת שאיפה מהנרגילה,
קארין עשתה לי פרצופים מפתים. אני סימנתי לה בעדינות שאני
אחנוק אותה אם היא לא תפסיק להביך אותי. זה יותר מדי הזכיר לי
את מה שקרה עם עידן.

גיל החל לספר לכולנו על הבחורה שהוא יצא איתה אתמול בלילה,
וכמה שהיא היתה כוסית אבל נורא מטומטמת, וכמה שהוא אידיוט שהוא
לא שם לב לזה עוד קודם, אם כי יאמר לזכותו שאף פעם זה לא ממש
צפוי ש"לובשי שחור" יהיו מטומטמים. הינהנו בהסכמה.
שני אמרה שהוא היה צריך לזיין אותה, אם היא כבר כוסית והכל.
פרובוקציות, יופי שני.

אחר כך היא ועידן סיפרו איך הם התמסטלו נורא לפני איזו מסיבה
שהם היו בה אתמול, ושניהם החליטו להתחיל עם איזו בחורה, ונראה
שהיא דווקא יותר חיבבה את שני.

קארין, אלעד ואני סיפרנו שלא קרה לנו שומדבר מרגש אתמול, פשוט
נפגשנו כולנו באיזה פארק נטוש ובילינו שם כל הלילה. מה שלא
סיפרנו זה מה שקרה בלילה עצמו. לא רצינו לספר שאני שפכתי את
ליבי בפני שניהם ואלעד חיטט לי בנשמה עד שנשברתי ופרצתי בבכי.
במהלך השיחה רק שקעתי יותר ויותר, ומחמש בבוקר ועד בית ספר
קארין היתה צריכה לשבת איתי ולהרגיע אותי, למשוך אותי למעלה.
היא הסבירה לי כמה אני באמת בסדר.
אני באמת נהייתי בסדר, אבל הפצע עוד טרי.

אני לא יודעת מה זה היה, אולי הסיפורים שהזכירו לכולנו שלא
ישנו אתמול בלילה בכלל, או אולי הנרגילה, אבל כולנו נרדמנו.
קודם שני ועידן, מתואמים, ואז קארין, ואז גיל, ואז אני. אלעד
לא נרדם, הוא העיר אותי אחרי כמה דקות ולחש לי שהוא רוצה לדבר
איתי, ושבשביל לא להפריע נלך לחדר שלו.
החדר שלו מאוד מגניב, מעוצב כזה, יפה ומסודר. מינימליסטי, או
לפחות נראה ככה בגלל הגודל שלו. יש לו שם מיטה פשוט ענקית
שיכולה להכיל ארבעה אנשים. מצעים כחולים כהים.
התיישבנו על המיטה.

"את בסדר?" הוא שאל.
"כן, יותר טוב".
"אני מצטער שהתעסקתי לך ככה עם המוח. לא הייתי צריך".
"בטח שהיית, זה בסדר גמור. אני מאמינה שזה עוזר".
"מה?".
"התעסקות. חוץ מזה שצדקת בכל מה שאמרת".

הוא חיבק אותי חזק, וזה היה לי נעים. ליטפתי אותו לאורך הגב,
וזה גרם לו להצטמרר ולהתרחק ממני.

"עשיתי משהו לא בסדר?" שאלתי.

והוא פשוט נישק אותי. לא שזה לא היה צפוי, אבל זה היה --

הוא התחיל להשכיב אותי אחורה, על המצעים הכחולים שלו.
ואז קארין נכנסה. היא ציחקקה ואמרה שהיא מצטערת, ויצאה. אלעד
ואני התישבנו, יישרנו קצת את הבגדים. הסתכלתי עליו בתקווה שהוא
יגיד משהו, אבל הוא רק סימן שנצא מהחדר. מחוץ לחדר חיכו לנו כל
הרביעיה הנותרת, ובתיאום מושלם נתנו כולם את התירוץ שהם רק
בדרך לשירותים. תקעתי בקארין מבט שטני משהו, אבל היא רק חייכה,
חיוך שגרם לי לחייך חזרה אליה.
אלעד מלמל שכדאי שנחזור לבית הספר, כי ההורים שלו יחזרו הביתה
בקרוב. אז יצאנו. בדרך חשבתי על זה שההורים שלו, אם הם בכלל
יחזרו היום, יגיעו רק בשעות הלילה המאוחרות. שמחתי שאף אחד לא
עלה על זה.

הגענו בזמן בדיוק לשעה השמינית, השעה האחרונה, והתפזרנו
לכיתות. שני משכה אותי לכיתה, ושאלה אותי מה בדיוק קרה שם.
אמרתי לה שכשאני אדע אני אודיע לה.
איחרנו לשיעור.

"אני שמחה שהחלטתן להצטרף אלינו" קירקרה המורה.
"מצטערות" אמרה שני. "פשוט שיערה בדיוק תפסה זיון ולא רצינו
להפריע לה..".
נתתי לה מכה עם המרפק שלי.
פרובוקציות, יופי שני.