[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאת כהן
/
חייו של דובי

"אוף, נמאס לי - משעמם לי נורא ואף אחד לא רוצה לשחק איתי
יותר" מלמל הדובי לעצמו בקול רם למרות שאף אחד לא יכל לשמוע
אותו חוץ מדולי הבובה שישבה על המדף מולו אבל הייתה סנובית
מכדי לשוחח איתו ולכן לא נחשבה.
"הייתי צריך להיות במשפחה מרובת ילדים ואז היו לי הרבה חברים"
הוא שקע בעצבות קודרת וחשב כיצד חלפו חייו.
הוא נזכר איך בא לחיים במפעל רחוק בעמק בית שאן וחייך כשראה
בדמיונו את אחיו התאומים הרבים. איך טיפלו בהם בהרבה חום
ואהבה. כן גם בהתחלה שקנו אותו מהחנות עדיין הכל היה בסדר. אדל
הקטנה והמתוקה כל כך אהבה אותי, היא הייתה בגודל שלי והתייחסה
אלי ממש כמו אל אח.
אבל היום...נאנח הדובי בקול רם מבלי לשים לב, היא כבר לא בבית,
היא כל כך גדלה, אני הוא זה שגידל אותה חשב באושר
והיום...השאירה אותי לבד עם הוריה שבכלל לא אוהבים אותי. כמה
מר גורלי בכה הדובי ודמעה בלתי נראת זלגה מעינו.
פתאום נשמעו צעדים וליבו הספוגי ניתר בקפיצה, אדל -אדל
המתוקה.
אדל נכנסה לחדר ואימה בעקבותיה. כן כל כך הרבה זמן לא הייתה פה
והנה היא פה מולו, אולי היום תיקח אותו איתה לדירתה.
"טוב, בואי נעשה פה קצת סדר בבלגאן" אמרה שרון האם. דבר ראשון
תעיפי את הדובי המכוער הזה מהחדר, עבר זמנו."
אדל והדובי הסתכלו אחד על השני. "אמא- דבר ראשון, הוא לא מכוער
ושני, הוא נשאר פה, את לא נוגעת בו."
"נו בחייך, אם את רוצה אותו תיקחי אותו איתך"
"אבל אין לי מקום בדירה"
"טוב, אז הוא לפחות עולה לבוידם"
"לא, את לא יכולה לעשות לו את זה, לא יהיה לו שם אויר"
אדל הרימה את הדובי בזרועותיה וחיבקה אותו. באותו הזמן הביאה
אימה שקית ניילון גדולה ואפורה פתחה אותה ולא שעתה למחאות בתה
כשלקחה את הדובי מידיה והכניסה אותו לשקית.
"אמא - הוא ימות" יללה אדל.
"נו אדלוש בחייך, תתבגרי כבר, זה רק דובי, הוא לא מרגיש
כלום."
"אז תשאירי לו קצת פתוח שיכנס אויר שיוכל לנשום" אמרה אדל בעוד
אימא קושרת את השקית.
"זה בסדר" אמרה שרון "עוד כמה ימים אני אבדוק אם הוא עדיין חי"
אמרה בחצי חיוך ותהתה בינה לבין עצמה האם באמת אדל היא הבת
שלה.
שקט השתרר לאחר צאתן מהחדר.
"הי" לחש הדובי "אני לא יכול לנשום, חושך פה ואני לא רואה
כלום." משראה שאין תגובה החל לצרוח בהיסטריה "היי עזרו לי! אני
נחנק מישההההו!  הצילו! גם דובים צריכים אויר...הצילו!!!"
אבל אף אחד לא בא להצילו והמבט הדובי שבעיניו כבה.
ורק דולי הבובה ישבה כרגיל במקומה על המדף וחייכה בשביעות רצון
ובמוחה הבובתי הדהדה המחשבה שחלומה התגשם. "סוף סוף חדר
משלי..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קניתי לשלי
חוטני חדש בטעם
בננה. אני מקווה
שיהיה לה טעים
כשהיא תאכל אותו
מעלי...




החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/02 23:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאת כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה