New Stage - Go To Main Page


יולי הגיע והיא ידעה שמשהו בתוכניות שלה השתבש, כי את היולי
הזה היא לא היתה אמורה לחיות. את שבע השנים האחרונות היא תכננה
כך, שתתפגר בסוף מאי ולא תיאלץ לסבול את הלחות של ארלוזורוב
ביולי.
במקום זה, היא מצאה את עצמה עכשיו באמצע הקדחת של יום שישי,
גוררת את רגליה צעד אחר צעד במעבר החצייה, וכפות הידיים שלה
מחליקות על ההליכון. היא סחבה את עצמה אל המדרכה, עצמה את
העיניים ונשמה עמוק. כשאפקח את עיני, אתעורר וכבר יהיה סתיו
ואני לא אהיה כאן, לחשה לעצמה. כשאפקח את עיניי אהיה בפאבליק
גארדן בבוסטון עם אלפרד, ונביט בנהר ונזרוק לחם לברווזים, נצחק
ונתחבק. המראה היה כל-כך מוחשי, שחיוך דק עלה בזוויות שפתיה.
אבל כשפקחה את עיניה היא נאלצה למצמץ מייד, בניסיון למנוע
משובל הפיח שקו 25 תקע לה בפרצוף ללכלך לה את השרעפים. היא
נאנחה. לא בגלל געגועים לבוסטון, כי בבוסטון היא לא היתה
מעולם, וגם לא מתוך כמיהה לאלפרד כי גם כשהוא היה בחיים הם
נפגשו פחות מעשר פעמים בשנה. סוכן מסכן שלי, חשבה. אף-פעם כבר
לא נזדקן ביחד.

את אלפרד היא הכירה בתדרוך לפעולה. הם היו אז שני סוכני מוסד
צעירים ואחוזי תזזית. בין גיוס משתפי פעולה להשתלת מיקרופונים
בקונסוליה הסובייטית, הם התאהבו. יחד התקדמו בסולם התפקידים
בארגון, יחד עשו הכל כדי להסתיר מזרועות הרכילות הכל-יכולות של
שירותי הביון הישראליים את הרומן שפרח ביניהם. ביום שבו אלפרד
התמנה לראש מחלקה, הם התחתנו. בחטף. אצל רשם בית-המשפט
בקורדובה. חוזרים ממנו בריצה לחדר במלון. עושים אהבה רק כדי
לגלות כעבור חודשים אחדים, שאין בכך טעם - היא לא תוכל ללדת
לעולם.

במקום לשקוע ברחמים עצמיים היא חזרה לארץ ושקעה בעבודה. השנים
סיפקו לה הרבה מאוד מה לעשות. בשבוע שבו הפכה לאישה שהגיעה הכי
רחוק בתולדות הארגון, אלפרד לא היה שם כדי להרים אתה כוסית.
באותו שבוע מלאו עשרה חודשים מאז שראתה אותו לאחרונה, ולמיטב
ידיעתה הוא היה בעיצומו של מבצע סודי אי-שם בוונצואלה.
את ההודעה על מותו היא קיבלה במברק מוצפן שנמסר לה בתוך עיתון
מגולגל, בקפיטריה של משרד הפנים הלובי.
היא, תחת חזות של עיתונאית איטלקיה, הצליחה לבלוע את הדמעות.
אבל השר, שעמו נפגשה רבע שעה מאוחר יותר, הבין מייד שמשהו לא
בסדר. הוא פנה אליה באיטלקית והציע להביא לה כוס מים. היא
הנידה בראשה לסירוב וניסתה להתנהג כאילו הכל כשורה.
חודש לאחר מכן, היא עלתה בפעם הראשונה לקברו של אלפרד בחיפה.
היא ישבה שם שעה ארוכה, נודרת בפניו שתמשיך את מה שהפסיק,
שתישאר במוסד לתמיד. בכל השנים שעברו מאז, עם הכל הקשיים, היא
קיימה את הנדר הזה.

עכשיו, בגיל 75, דעתה הצלולה הצליחה לסתום את הפה לכל מי שלא
הבין איך זקנה כמוה יכולה עדיין לפעול כמרגלת.
היא צפצפה עליהם. כל עוד שר הביטחון היה קופץ אליה פעם
בשבועיים ומעדכן אותה באופן אישי בכל מה שקורה, לא היה אכפת לה
מה יגידו עליה מאחורי הגב. ובכל זאת, היא היתה עייפה. בשנתיים
שעברו מאז הנפילה במדרגות, הדבר היחידי שנתנו לה לעשות היה
להוביל מידי יום גלילי מיקרופילם בתוך צינורות ההליכון שלה,
מבניין המשרדים ששימש את המוסד ברחוב אמיל זולא, ועד ללשכה של
רפאלי בשלמה המלך.
הם ידעו שהיא יודעת שהם יכולים לחסוך את הזמן שלקח לה ללכת את
המרחק, ולשלוח שליח או להעביר את החומר במחשב.
אבל היו שתי סיבות לכך שהסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל
הופקדו בתוך רגלי המתכת שספק גררה, ספק גררו אותה עכשיו.
אחת מהן היתה הנדר שלה לאלפרד שכולם כבר ידעו עליו אבל אף-אחד
לא העז להתווכח אתו. המשנה לראש המוסד אמר פעם לאחד העיתונאים
שהוא מעדיף להתפלל בכל יום שהיא תמות, מאשר לקחת יוזמה ולהוציא
אותה לפנסיה.

לסיבה השנייה קראו בפשטות "הוראה ישירה מראש הממשלה".

אבל לא שר הביטחון, לא המשנה לראש המוסד ולא ראש הממשלה ידעו
שאת הפרישה שלה היא תכננה לסוף מאי. ההחלטה למות בסוף האביב
היתה כה מוצקה, עד שמלאכי השרת נאלצו לפנות ישירות לאלוהים כדי
להשתדל אצלו שישאיר אותה עוד קצת על פני האדמה. השמיים עוד לא
היו ראויים לשאת בקרבם מישהי חזקה כמוה.
וגם אחרי שפנו אליו, עדיין דחיית מועד הפטירה נחשבה להחלטה
כבדת-משקל, שהצריכה מחשבה מרובה וגרמה לאי-נוחות. לאף-אחד,
והכוונה היא לאף-אחד, לא היה נוח לקלקל לה את התוכניות.
ואכן, כשהיא התעוררה בבוקר האחד ביוני וראתה שהיא בחיים,
ושבחוץ כבר חם ולח יותר, ושהרוח המהבילה של ארלוזורוב נכנסת לה
לתוך חדר השינה ופורעת לה את הווילונות - היא שכבה במיטה
בעיניים פקוחות, ונעצה מבט ממסמר בתקרה, גורמת לעננים שמעל
לדירה שלה להתנועע באי-נוחות. המלאכים המסכנים שהזדמנו לפיסת
השמיים שמעל לתקרה שלה, השתדלו מאוד להיראות עסוקים, אבל מן
המיטה שלה היא יכלה לראות את הלחיים שלהם מאדימות.
אם היתה צעירה בעשר שנים, היא היתה דואגת לברר את המחדל הזה.
כעת נותר בה רק כוח לקום מהמיטה באנחה, ולהיגרר למטבח כדי
להכין כוס תה עם קצת ערק.
בצהריים יצאה מהבית והעבירה את השליחות הרגילה לרפאלי, ובחמש
ישבה על המרפסת כדי לקחת קצת אוויר.
אלפרד, אלפרד, מלמלה לעצמה. כמה כוח עוד צריך הבנאדם כדי לנצח
את הבדידות".

ואז, עשרים ותשע שנים אחרי הקפיטריה ההיא בטריפולי, הכריעו
אותה הדמעות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/2/02 17:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה