"קלנר! הי!"
"הי, מלאך."
"למה הפנים הארוכות?"
"אה?"
"זה ביטוי."
"אה."
"אז מה נשמע?"
"לא בסדר."
"מה קרה?"
"נסעתי היום עם המשפחה לים. לא להתרחץ, רק לצפות בו, לא היה
ברור לי למה."
"נחמד."
"שתוק. אני מדיר רגליי מהים כבר כמה שנים. נמאס לי מההמון,
מהלכלוך, מהחול. פשוט הפסקתי להגיע אליו. והיום, היום הגעתי
אליו בעל כורחי. חציתי את החוף, וניצבתי מול המים. הבטתי
בגלים, בצדפות, בילדה שבנתה את ארמון החול היפה ביותר שראיתי
מימיי, בילדים שחפרו בחול."
(שיעול).
"שתוק. דודה שלי אמרה שכל זה בטח לא מעלה בי נוסטלגיה, כיוון
שאין בעירי ים. כמה שהיא טעתה. מה רבים הגעגועים לילדותי,
שנעלמה לה במהירות הבזק, חלפה וממשיכה לחלוף, כשאינה מתירה
בידי את מותרות ההשתובבות כילד קטן, ומאלצת אותי להתבגר."
"קלנר."
"מה?"
"כבר כתבתי על זה ב'הדילמה הנוראית'. אתה ממחזר את עצמך."
"שתוק."