א' היה אדם בודד.
אם אתם תוהים מדוע שמו אינו מצוין ובכן אין זה בגלל שלא היה לו
שם, דווקא היה לו. אבל כשאיש לא יודע את שמך אין לך סיבה שיהיה
לך שם.

חשוב לציין בנקודה זו שא' לא היה אדם מבודד, היו אנשים סביבו.
הם עברו לידו ברחוב, הם עבדו איתו במקום עבודתו. היו אפילו כמה
אנשים שגרו באותה קומה בבניין הדירות.

חשוב גם לציין שא' לא היה תמיד בודד. היו זמנים שבהם א' לא
בודד כלל. אפילו היה מצוי במצב כה רווי חברים שלעיתים תהה
לעצמו אם אין מספר חבריו גדול מדי וגורם לעייפות מיותרת מעומס
ההתחייבויות. אבל חייו של א' לקחו כמה תפניות לא מתוכננות
והובילו אותו למצב נורא  של בדידות. הדרך שבה הגיע למצב אמנם
חשובה ואולי כולנו היינו יכולים להפיק ממנה כמה לקחים אך אין
היא חשובה לסיפורנו זה. סיפורינו מתחיל בשעה שש וחצי בדיוק עם
צלצול השעון המעורר שהעיר את א' משנתו.

הוא התעורר לבדו במיטתו הכפולה צמוד לקצה השמאלי של  המיטה
באותה נקודה שבה נרדם בליל אמש ובאותה תנוחה מכורבלת. ליד
המיטה עמדה שידה קטנה ועליה מנורת שולחן שמטרתה היה להאיר
תמונה ממוסגרת בפלסטיק שחור וזול. האישה בתמונה הייתה צעירה
וחייכה חיוך רחב שחשף שיניים לבנות במידה מוגזמת. א' לא היה
היחיד שהיה לו את התמונה של האישה. היו עוד כמה מאות אלפי
מסגרות כאלה עם אותה תמונה בדיוק. האישה לא הייתה כוכבת
מפורסמת או אישיות חשובה, אלה מכרה קרובה של יצרן מסגרות
שחורות מפלסטיק זול (שהציע לה להצטלם לתמונה שמגיעה בתוך
האריזה).

האישה הייתה הסיבה שא' קנה את המסגרת בצהריי יום שלישי אחד
בזמן ששוטט ללא מטרה ברחובות העיר. הוא ראה אותה מחייכת אליו
חיוך רחב עם המון שיניים לבנות במידה מוגזמת ונכנס מיד לקנות
אותה. הוא שמר אותה על השידה ליד מיטתו והיא עזרה לו להפיג
מעט להפיג את הבדידות. היא הייתה האדם הראשון שראה כל בוקר
והאדם האחרון שראה לפני שהלך לישון.

א' התארגן בזריזות ויצא מביתו. כהרגלו הוא יצא מוקדם במיוחד על
מנת שיהיה לו זמן לחפש הזדמנויות. הזדמנויות להפיג את הבדידות
כמובן.
כשאתה הולך ברחוב בודד, אתה שם לב לזוגות. כשאתה לבד נדמה
כאילו כל שאר העולם נמצא עם מישהו. בדרכו לקיוסק הוא ראה
אנשים, אבל הוא שם לב רק לזוגות. אפילו זרים שהלכו אחד ליד
השנייה נדמה היה לו שהם זוג והם הולכים יחדיו. השמש כבר זרחה,
החודש, חודש אפריל אביבי ועננים קלילים הכתימו את השמיים
הבהירים בנוצות לבנות. א' לא הסתכל על השמיים, נפש בודדה לא
אוהבת מרחבים. הוא התהלך באיטיות עיניו צדות אחר אנשים בדרכו,
אחר מבטים מצטלבים ללא הצלחה.

הוא הגיע לקיוסק ונכנס פנימה. בעל המקום ישב מאחורי הדלפק וקרא
את מדור הספורט של עיתון הבוקר.
"מה קורה?" הוא שאל מבטא הכי עממי שלו.
כבר חודשיים שא' קונה אצל הזקן כל בוקר סיגריות ועדיין לא
הצליח להוציא ממנו משפט אחד שלא כלל את מחיר הסיגריות ולפעמים
אפילו לא את זה.

"איזה תותח ה..." הוא ניסה להיזכר בשם של השוער אבל לא הצליח
והמשפט נתקע לו. המוכר הרים את עיניו באדישות הסתכל עליו לרגע
ואז חזר לקרוא בעיתון.
א' ניסה במשך כמה רגעים להיזכר בשם של השחקן אך לבסוף התייאש
וביקש חפיסה רכה של ווינסטון.
"עשר וחצי." הזקן קבע, א' שילם בשקט ויצא מהקיוסק.

זה כבר כמה זמן שא' מעשן. לא בגלל הבדידות, לא בגלל הלחצים ולא
בשביל הכיף. אלא עבור מכנה משותף. כשאתה מחפש דרך להשתלב אתה
שם לב לקבוצות. בכל מקום אנשים מתחלקים לקבוצות. הם אוהבים את
הקבוצות ומחפשים דרכים להתחלק שוב ושוב לקבוצות יותר ויותר
קטנות. קבוצות של יפים יותר וקבוצות של מכוערים יותר, קבוצות
של עשירים יותר וקבוצות של עניים יותר. חלוקה על פי סגנון לבוש
וחלוקה על פי טעם במוסיקה. קבוצות של אנשים בעלי אותם אמונות
פוליטיות ואנשים בעלי אותם אמונות דתיות. הקבוצות מתחלקות לתת
קבוצות ואלה מתחלקות גם כן וכך זה ממשיך.  לאחר שא' שם לב לזה
הוא הגיע למסקנה שהפתרון לבדידות שלו הוא להשתייך לכמה שיותר
קבוצות, באחת מהן הוא לבטח יימצא את מקומו.

לכן א' היה מעשן. לכן היה לו חולצות של "לד זפלין" וחולצה של
"נירוונה". חולצה של מר"צ וחולצה של "העם עם הגולן". לכן עבר
קורס של יוגה סינית ובישול דרום אמריקאי. לכן היה אוהד של
הפועל תל אביב ולפעמים של מכבי, לכן היה נגד חוצה ישראל ובעד
קידמה לכן תמך בשלום וויתורים ולא האמין שיש סיכוי אמיתי לסיום
הסכסוך. לכן לפני חודש וחצי קנה כלב על מנת שיוכל לקחת אותו
לטיול בפארק.

הוא הגיע לעבודה.
"בוקר טוב אפרת." הוא נעצר וחייך למזכירה.
"בוקר טוב." היא ענתה, כי זה מה שתמיד עונים, כמה פעמים אתה
פיתחת מזה שיחה מוצלחת?
הוא חשב על משהו לומר, משהו שישבור את הנימוסים היומיומי, משהו
שיחצה את הקו של המגננות ויגע סוף, סוף במשהו אישי. בא לו
לצרוח, להגיד לה, לספר לה, לספר לכולם על בדידות, הבדידות. אבל
הוא שתק. הוא התיישב ליד השולחן שלו והחל לעבוד.
הוא עבד בחרה קטנה שעסקה במשלוחים של ציוד משרדי וגרפיקה
לעסקים קטנים בתל אביב.
הוא היה מקבל את ההזמנות בטלפון ומזין אותם למחשב. החברה הייתה
קטנה אבל מוצלחת ויסודית. דבר שפעל בניגוד לרצונו של א'.
המשלוחים היו מדויקים והגיעו תמיד בזמן. אף אחד לא התקשר לברר,
להתלונן. רק התקשרו להזמין. פעם אחת הוא חשב לחבל בהזמנות,
לטעות בהזמנות או ליצור עיכובים ואיחורים על מנת שמישהו יתקשר
ודבר ראשון ישאל לשמו. כי זה המנהג כשמתקשרים להתלונן, מחפשים
מישהו שייקח על עצמו את האחריות לתקלה.  אבל הוא לא העז, זאת
לא הדרך הוא האמין. הבדידות לא תסתיים בכעס, היא תסתיים מדבר
טוב. קשה להבין שמדברים רעים לפעמים צומחים דברים טובים.

בערב, כמו בכל ערב הוא לא רצה להישאר בבית. הוא לקח את הכלב
לטיול. הוא כבר הכיר את כל הגנים שהיו בקרבת מקום וכבר ביקר
בכולם. היה לו סבב של ביקורים, כל יום גן אחר.
באותו היום בעודו מטייל עם הכלב הוא ראה בקצה השני של הגן
בחורה קטנה וחמודה עם כלב קטן וחמוד. היו לה פנים נחמדות ולכלב
היה נדמה שהיה רק שיער וזוג עיניים. אחד מאותם כלבים שנראה כמו
הכלאה בין עכברוש גדול במיוחד וכדור צמר בהיר. הוא בחן אותה
מרחוק. הוא החליט להתקרב רק לאחר שתכנן את החמש דקות הראשונות
של השיחה. היה לו משפט פתיחה שנדמה שהוא סתמי וידידותי, לא
חושף בדידות. היו לו גם כמה משפטי תשובה לכל תגובה אפשרית שלה,
אפילו תגובה למקרה שתשתוק.

הוא החל להתקרב אליה, לאט. הוא רצה שזה לא יראה כאילו הוא
מתקרב, אלא כאילו זה הכלב שבמקרה משוטט לכיוונה. היא הייתה עם
גבה אליו, הוא כבר הכין את החיוך שלו מראש והתכונן לפתוח במשפט
שנדמה שהוא סתמי וידידותי כשהעכברוש התחיל לנבוח בפראיות.
התברר שיש לו הרבה יותר מזוג עיניים. הבחורה לא הייתה מוכנה
כלל וכשהכלב התחיל לנבוח ולקפץ נפלטה מפיה זעקה קטנה, והיצור
הקטן וההיפראקטיבי נבח והתגלגל שנדמה שלקה בהתקפת צחוק מטורפת.
מהצד השני הכלב של א' לא התרגש בכלל מהעכברוש המדבר וחיכה
בסבלנות שלזה ייגמר הכוח, א' ניסה להרגיע אותו, למקרה הזה הוא
לא תכנן פתרון מראש. הבחורה אחזה ברצועה שלו בשני ידיה וניסתה
להשתלט עליו, פניה מסמיקות מן המאמץ וההיסטריה.
"תיקח אותו מפה!" היא זעקה,
"תיקח אותו מפה!" הוא צרחה יותר חזק כשראתה שא' לא זז ממקומו.
בהתחלה א' עמד במקומו משותק מההפתעה שבחורה כל כך קטנה וחמודה
יכולה לצרוח בכזאת עוצמה. אבל לאחר כמה צרחות הולכות ומתגברות
הוא השתחרר מההלם ששיתק אותו ולקח את הכלב שלו והתרחק מהמקום.
מצבים קומיים הם רק מצחיקים כשהם קורים למישהו אחר או במבט
לאחור.

הוא התחיל ללכת לכיוון דירתו. הוא הרגיש את הלב שלו מתכווץ
בחזהו עד כאב.
האמת היא, בן אדם יכול לחיות כמעט בכל מצב וא' כבר למד לחיות
עם הבדידות עד שאפילו לא היה שם אליה לב. והיא הייתה זרוקה לה
מאחור עם זיכרונות מטושטשים ודברים מזמן. אבל לפעמים, לפעמים
היא הייתה מתפרצת. מתפרצת מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה ושואגת,
דורשת תשומת לב בבכי נורא וצרחות מקפיאות דם. שוטפת וסוחפת את
כל המחשבות עד שרק היא הייתה עומדת לבדה תחת אור הזרקורים.
ברגעים כאלה א' היה נשבר. זה היה מצבו בזמן שהיה בדרכו הביתה.

ברגעים כאלה, משום מה,  תמיד חושבים על אלוהים.
א' חשב על אלוהים. למה הוא מעניש אותו בבדידות הנוראית הזאת?
מה עושה שהיה כל כך נורא שמגיע לו לסבול בצורה כזאת? שרק יגיד
לו מה זה היה, שרק יגיד לו איך הוא יכול לכפר על מה שעשה. רק
שלא ישאיר אותו עם השקט הנורא הזה וחוסר הידיעה.
הבטן שלו כאבה, הוא החזיק אותה בידו על מנת למנוע ממנה להתפוצץ
ולכסות את המדרכה בבדידות סמיכה.

"תמיר?"  הוא לפתע שמע קול נשי שואל.
"תמיר!!" הקול הפעם צעק בביטחון ממש צמוד לגבו שהוא הסתובב
לאחור.
הוא לא הספיק לראות את האישה שצעקה וכבר זרועותיה היו סביבו
מחבקות אותו בחוזקה.
הוא עמד חסר אונים מההפתעה. מרוב הפתעה אפילו לא נזכר ליהנות
מהרגע. לאחר כמה שניות היא שיחררה אותו מהחיבוק והתרחקה להסתכל
על פניו.
"אתה לא מזהה אותי תמיר?" היא שאלה כשראתה את המבט המבולבל על
פניו.
"זאת אני, טלי."
"טלי?" הוא בחן אותה לרגע ואז חיוך רחב עלה שפתיו.
"טלי." הוא אמר שוב הפעם באושר ומשך אותה אליו והם עמדו
מחובקים.
באותו הרגע תמיר שכח את אלוהים.
"אתה נראה קצת שונה, בקושי זיהיתי אותך."   היא אמרה לבסוף
כשהחיבוק נגמר.
"למה לא ענית למכתבים שלי?"
"אני, אני לא יודע." הוא לחש. תמיר באמת לא ידע למה.
"חזרתי לפני כמה ימים, וחיפשתי אותך. אתה ממש נעלמת לאף אחד
אין מושג איפה אתה, אני מקווה שאתה כבר לא כועס עלי..."
"לא אני לא כועס." הוא אמר.
"אני רואה שלא התחתנת." היא אמרה מלטפת את ידו השמאלית.
"לא, לא התחתנתי." הוא השיב.
"נו, אז מה אתך? יש לך מישהי? מתי נהיית כזה שתקן?"
"לא אין לי מישהי, לא כרגע."
"מי היה מאמין שנהיית כזה שתקן." היא חייכה וחיבקה אותו שוב.
"מה אתה עושה עכשיו? אתה עסוק? בא לך לקנות בקבוק יין ולרדת
לחוף? זה יהיה ממש כמו פעם."

הם ירדו לחוף. השמש כבר התחילה לשקוע לאיטה וצבעה את האופק
בשלל צבעים. הם ישבו עם בקבוק יין ושתי כוסות, דיברו על זמנים
שעברו מזמן. היא דברה על זמנים שעברו מזמן. היא הסבירה לו למה
הייתה חייבת לעזוב. זה היה לטובה. אם הם היו מתחתנים אז לבטח
כבר היו נפרדים עד היום. זה היה לטובה, הם היו צעירים מדי והיא
הייתה חייבת לראות את העולם. היא דיברה הרבה על העבר והצדיקה
את הכל. הוא הסכים איתה, זה היה לטובה.

"זה ממש כמו פעם." היא לחשה והתקרבה אליו.
"כן." הוא הסכים.
"ממש כמו פעם.." היא התקרבה והניחה את שפתיה על שפתיו ונישקה
אותו.
"אבל מהו בך שונה לגמרי."  היא הוסיפה והם התנשקו.
הערב הסתיים ואת שלל הצבעים החליף הלילה בשחור.
"בוא נלך אליך" היא אמרה מסתכלת אל תוך עיניו.

הם נכנסו לדירה שלו.
הוא ישב על המיטה והביט בה, מבטו גרם לה להסמיק. היא כיבתה את
האור,
"אל תסכל עליי ככה." היא אמרה והניחה את ידה על עיניו.
היא פשטה את חולצתה באיטיות, מצטערת על השנים האבודות ועל
הזמן ומה שעולל לגופה. עצמה את עיניה שלה ודמיינה את שניהם כפי
שהיו אז, בזמנים סלחניים יותר. היא התקרבה אליו והוא חיבק
אותה, הצמיד אותה אל גופו. היא פלטה אנחת של סיום ציפייה. היא
לא זכרה את מגע ידיו ואיך היה נוגע בה, אך כשהתחילו להתנשק,
וידיו החלו מלטפות את גבה, הרכיבה בדמיונה את החלקים שחסרו
בזיכרונה. כך שכל נגיעה, כל ליטוף, כל נשיקה למרות שהיו כחדשים
מיד היו הופכים למוכרים ונכספים. כאילו שהשלימה חלקים בפאזל,
והיא עשתה כל מה שהייתה צריכה על מנת להשלים אותו. הם התעלסו
עד שעבר וההווה היו כדבר אחד, שרק הזמן הפריד ביניהם.

מאוחר יותר. היא שכבה במיטה, רק עם תחתונים, היא הרגישה בטוחה,
כמו פעם. היא הייתה שקועה בזמנים שעברו. היא עישנה סיגריה
ונהנתה מחום גופה, החום שאחרי. היא הקשיבה למים הזורמים
במקלחת. היא דמיינה מפל מים, והתמונה הרגיעה אותה. היא מחצה את
הבדל במאפרה וחיפשה עוד סיגריה.
"נשארו לך סיגריות?"
"נדמה לי שיש חפיסה על השידה."
"מי זאת הבחורה הזאת בתמונה?"
"אה, אף אחת, באמת אף אחת."
"אין כאן סיגריות. אני קופצת שניה לקנות, יש כאן בסביבה
כספומט?"
"לא ממש קרוב, תיקחי מהארנק שלי."

היא הרימה את הארנק ופתחה אותו, והוציאה שטר של עשרים, היא
ראתה את תעודת הזהות שלו, היא חשבה להסתכל בתמונה, שתוכל לראות
אותו, איך שהוא נראה פעם.
היא הסתכלה לכיוון האמבטיה הוא בדיוק התלבש מול המראה ולא
הסתכל לכיוונה.
היא הרגישה קצת שובבה כשהיא שלפה את תעודת הזהות, החיוך כבר
היה על פני כשהיא התכוננה לראות את התמונה, תמונות בתעודות
כאלה אף פעם לא מחמיאות, אולי התמונה היא מפעם, אולי היא אפילו
אותה תמונה שהיה לו פעם.
היא פתחה את התעודה, פניה החווירו ותעודת הזהות נשמטה מידה.
היא קפצה לאחור, הרימה את השמיכה וכיסתה את גופה.
"אוריה!?" היא צעקה,
"מה?" הוא ענה מהאמבטיה בטבעיות, רק לאחר כמה שניות הוא יצא
מהאמבטיה באיטיות, עיניו גדולות ומפוחדות.
"קוראים לך אוריה?" היא אמרה מפוחדת,
"מי אתה לעזאזל?" היא אמרה וקולה מדרדר לבכי, דמעות ממלאות את
עיניה. הוא לא אמר כלום, עיניו מושפלות, הוא לא העז להסתכל
עליה.
"תענה לי לעזאזל!" היא צעקה, וניגבה את הדמעות.
כשראתה שהוא לא עונה, החלה להתלבש בזריזות, מנסה כמה שיותר
להסתיר את עצמה מהאדם הזר שעמד בחדר.
"אני לא מאמינה..." היא מלמלה לעצמה.
הוא חיפש משהו לומר, לבו הלם בחוזקה ובמהירות. הוא חיפש סיבה,
תירוץ, משפט, מילה, אבל נדמה היה ששכח לגמרי איך לדבר, הוא לא
הצליח לחשוב על מילה אחת, על צליל. ראשו רק היה מלא בתמונות,
שלה, איך באה אליו, איך החליט לשקר, איך הצדיק לעצמו את השקר,
למה עשה את זה? למה לא ניסה להסביר? אולי היא הייתה מבינה, אם
היה מסביר לה על הבדידות.

היא השאירה את החולצה שלה לא מכופתרת והחלה ללכת לכיוון הדלת.
הוא תפס את הזרוע שלה.
"רגע." הוא אמר, הוא רצה להגיד כל כך הרבה דברים בבת אחת עד
שזאת הייתה המילה היחידה שהצליח להגיד.
היא הסתכלה עליו מבוהלת, היא פחדה מאוד מהאדם הזר שאחז בה. היא
ניסתה להשתחרר אבל לא הצליחה.
"טלי," הוא התחיל לדבר, רק בשביל לשבור את השתיקה,
"אני מצטער, אני לא תמיר, את פשוט באת אליי וחיבקת אותי, זה
היה נעים, זה היה טוב, זה פשוט יצא לי, את חייבת להבין, לא
רציתי לפגוע בך, רציתי להיות תמיר, אם היית יודעת, אני לא יודע
איך להסביר לך, זה פשוט כל כך הרבה זמן לא היה כלום, הכל היה
ריק ואת פתאום באת. רציתי להגיד לך, אבל לא יכולתי."
לשנייה הוא הסתכל עליה, דמעות זולגות על פניה, היא הסתכלה לתוך
עיניו, היה נדמה לו שהיא לרגע מבינה, שהיא סולחת. באותו הרגע
היא הייתה האישה הכי יפה שהוא ראה בחייו.
היא הסתכלה לתוך עיניו, מחפשת משהו, ואז היא השתחררה מאחיזתו
שנחלשה ויצאה מהדלת.
דקות ארוכות הוא עמד ליד הדלת הפתוחה. מוחו וגופו היו קפואים.
הוא לא הצליח לחשוב והוא לא הצליח לזוז.


לפתע טרק את הדלת, הלך בזריזות למטבח, לקח שקית אשפה גדולה,
ניגש לארון והתחיל לזרוק כל חולצה שלא אהב, עם כל להקה שאף פעם
לא חיבב, לאחר מכן לקח את כל הספרים שאף פעם לא יקרא וזרק גם
אותם לשקית, ניגש לשידה וזרק את התמונה של האישה הזרה גם כן.
הוא הסתובב בדירה כאחוז דיבוק, משליך כל דבר שלא היה לו קשר
אליו, בגדים, ספרים, סיגריות, לבסוף ניגש לאמבטיה. הוא התפשט
והביט במראה, דמעות החלו מופיעות בעיני האיש העירום, ודמעות
החלו זולגות במורד פניו הזרות.  לבסוף לא יכל עוד א' לסבול את
מבטו של הזר ובאגרוף חזק ניפץ את המראה לחתיכות.

לאחר יומיים, א' ישב בדירתו לבד, השעה הייתה שעת צהריים אך כל
התריסים היו מוגפים.
ואז נשמעה דפיקה בדלת. הוא התרומם באיטיות מהמיטה והתהלך לדלת.
הוא סובב את הידית ופתח את הדלת,
טלי עמדה בפתח.
"שלום." היא אמרה בפשטות.
"שלום." הוא ענה משפיל מבטו.
"אני יכולה להיכנס." היא שאלה בחיוך מאולץ.
"כן, בטח." וזז מפתח הדלת.
היא נכנסה פנימה, הסתכלה בחוסר נוחות מסביב ואז הסתובבה אליו.
"אני מצטער.." הוא התחיל לומר, מבטו עדיין מושפל לרצפה, היא
שמה את ידה על פיו ועצרה אותו על מנת שלא יתנצל.
"זה בסדר תמיר, שום דבר לא קרה."
הוא הרים את מבטו מן הרצפה אליה והתבונן בה בחוסר הבנה.
"קוראים לי אוריה..." הוא לחש.
"ששש..." היא קטעה אותו שוב.
"אל תדבר תמיר." היא אמרה ונישקה אותו בעדינות על שפתיו.
"אין צורך לדבר."  ונישקה אותו שנית, הפעם פותחת את פיה
ומחדירה את לשונה החם אל פיו מגששת למצוא את לשונו.
תמיר בהתחלה קפא אך לאחר כמה רגעים השתחרר והתמסר אליה.