בתקופה ללא שם, בזמן ללא עת, באמצע יער קסום,
ניצנוץ מרוחק.
כמו חץ שלוח, יצור משונה, ספק אדם, ספק סוס,
בדהירה אצילית ומהירה כרוח.
קנטאורים הם שומרי המסתורין. זה ידוע.
כמעט ואי אפשר לראות אותו, בעוד הוא נכנס ויוצא במהירות
לכתמי אור שמש שחודרים מבעד לצמחיה הסבוכה.
הוא טובל לשבריר שנייה באור יקרות, כשקרן שמש
מלטפת בערגה את שריריו המתוחים, האתלטיים, המושלמים.
שיערו הארוך אסוף גבוה במרכז ראשו, וכאילו מנסה להדביק
את הקצב שלו, ולא מצליח.

הוא עוצר. שולף מאחורי גבו קשת ענקית, גדולה יותר
ממה שכל בן אנוש מסוגל להחזיק. הסינוור הפתאומי
לא מפתיע: הקשת עשויה זהב טהור.
חץ מוצא דרכו אל המיתר הדרוך, ואז אל תוך השמיים הכחולים,
עובר בין עלים וענפים בדייקנות בל תיאמן.
הקנטאור צועד, לאיטו, באצילות הכל כך אופיינית,
מרחק של כמה צעדים. המבט שעל פניו מתחלף, אך לשניה,
מאותו מבט קשוח שאינו מסגיר דבר, לניצוץ לא מוסבר.
זה נראה כמו חיוך של הקלה. אבל רק לרגע קט.
פניו חוזרות אל הקשיחות הקפואה שלהן.

עוברות עוד כמה שניות, ומשהו מרשרש בצמרות העצים.
הקנטאור, מבלי להניד עפעף, מושיט ידו קדימה, פרושה
ומתוחה. במרכז כף ידו נוחת עיט קדמון, כשחיצו של הקנטאור
מושחל במרכז ליבו. העיט אינו בין החיים.
לרגלו של העיט מוצמד כעין גליל. הקנטאור פותח את
הגליל, מוציא את מגילת הקלף, וקורא את הכתוב:

"ידידי היקר, גיליתי את מקום הימצאו של האחרון.
הוא נמצא ממש במרכז היער, שאנו עומדים כעת בשני קצותיו.
כידוע לך, אין דרך להורגו, מלבד חץ מחיציו שלו.
ברשותי כעת חץ כזה.
אחי היקר! אמן קשתך כראוי בימים הקרובים, ואנו ניפגש,
נסגור אותו מכל הצדדים, ונצוד אותו. אדון האחוזה יישלם
בעין יפה תמורת גופתו.
עד לפעם הבאה,
ידידך צייד הגולגלות"

צייד הגולגלות נח מרחק סנטימטרים ספורים מן הקנטאור.
או לפחות ראשו היה שם, בשק העור שעל גב היצור.
הקנטאור בחן את החץ שהרג את העיט מקרוב. אכן,
הצדק היה עם הצייד. רק חץ מאשפתו שלו יוכל לו.

במרחק ניכר משם, במרכז קרחת יער, שהוסתרה מעין העולם
ע"י מעטה קסום, ניצב הקנטאור, מוקף הילה בוערת.
שק העור שלו היה למרגלותיו, ובו ראשו של הצייד,
גופתו של העיט, ומכתבו של הצייד.
בידיו של הקנטאור היה אחוז בחוזקה החץ, כשחודו מופנה
כלפי ליבו. משהו היה מוזר, כמעט בלתי אפשרי
בפניו של הקנטאור. דמעה זלגה על לחיו.
הוא בכה. בכה על חבריו שאינם עוד,
בכה על כך שהוא האחרון,
ובעיקר, בכה על גורלו של האדם לבוא.
ועם הדמעה הבודדה הזו, הוא נעץ את החץ, בכל כוחו.
והקסם תם מן העולם.