שיר סוף:

דרכים.
כותב דרכים על דף נייר לבן, שהוכתם בכתם קפה.
הכול יכול להיות שלי. לא הירח לבד עכשיו.
כול אדם קובע את דרכיו, מי לשלום, ומי למלחמה.
ידעתי כבר את הדרך ההיא שמובילה אל ההגשמה הפראית, של כול
החלומות
עכשיו אני חוזר למציאות, חוזר לכאן.
ילד סוף, ילדה יפה לא יודעת לומר לי היכן אני, ומסביבי אנשים
רוקדים, טירוף חושים
אמצע שנות העשרים, תחילת האלף השלישית, הכול פתאומי, הכול לא
שייך,
העולם לא נעצר, שום דבר לא נפל, הייתי כבר בסרטים יותר טובים,

זה אני הגיבור שקם ועוזב, ברגע אחד מוחק הכול, את הטוב ואת
הרע.
דרכים.
כדור אחד ירגיע את הנשמה, כדור אחר יקח אותי אל מקומות יותר
יפים, אבל מי אני?
לא אדע גם שאחצה אלף דרכים.
כמו קסם ששט על פני הנהר, וכתבתי לה פעם אבל היא לא קראה, היא
לא ידעה,
הכוכבים הפסיקו לזרוח עלינו שעזבנו את המקונג, איך שם הרגשתי
אני, למה משם ברחתי?
היה לי כול כך טוב, ועכשיו שוב שוחה בביצה, נסיך היסוריים
העצמיים.
יושב מול מסכים שחורים, מנסה לצייר את עצמי בפס לבן, מתוך
הדימיון
אבל דרכים עברתי, ואעבור שוב, עד שאגיע לנקודה שארגיש כול כך
טוב שאצטרך לחזור
אכתוב לה שוב, שעזבתי בגלל השיגעון, הגעגוע הרגעי, הרגע
הניצחי, כן לא יכול להישאר, חייב לברוח
מפה לשם, משם לפה,  דרכים.
כן, כותב שיר סוף, מחר אמשיך מכאן לבד, על אותה דרך, אל אותם
מקומות, אל אותם דמויות
כאלה שהפלתי, וכאלה שנפלו איתי, לא יצרתי דבר, לא אהבתי אותה.
והכוכבים יחזרו לזרוח שנחזור אל המקונג, מלאי גאווה, עטופי
ניצחון, כמו יודעים בדיוק
מה נכון ומה לא, מעולם לא יהיה לנו יותר טוב, מגובים בהדר,
תמרות עשן וחצוצרות ילוו אותנו אל השער, המקונג יזרום, ילדים
יחפים, לבושים בלויים ישחקו עם צמיגי מכוניות שננטשו, ילדות
בשמלות קצרות, כהות דומות לצבע עורן, ילוו את תינוקות המשפחה
אל הנהר, שם נשב שנינו ונחכה להבטחה, הבטחה ישנה כמו יצאה מתוך
מכתב ירושה, כוכבים יזרחו עלינו ועל המקונג.
דרכים.
מעיל דק שחור, וצבע נעליים כחול, הולך בדרכים, אוסף אל תוכי
אלפי תמונות, נשמתי לוקחת מרחב
ואוספת אליה אלפי בריחות, מה שזכרתי, לא היתה לי ברירה, הייתי
חייב לקום וללכת, נשמתי בשלה.
לא זוכר אהבה, או מחשבה אחרת, ועכשיו הכול שקט כול כך. שיר סוף
כמו היה בעצם דרך כתובה.
דרכים, אלווה אותך אל הקצה, שם נפרד, בלי מילים, נפרדתי גם אני
מאלפי נעורים, הרים של זיכרונות נערמו אצלי בחדרים קטנים, ילד
קטן מחפש את דרכו בין אוטובוסים גדולים, עולה על רכבת אחרונה,
עוד מעט זריחה, מי ישב לידו ויחזיק לו את היד? כותב מכתב, זה
לא זיכרון, אבל הוא זוכר, דרכים.
מבוכים ודרקונים, נחשים בדרך, כדור אחד והכול יתפרע, שיר שקט
ואלפי בסים מגבירים את העוצמה, לעזאזל, שרוע על סדין קרוע
באמצע חוף נטוש, גם כלבים עברו כאן, חירבנו והלכו, השמש בפנים,
הים הכחול הפך טורקיז, מה רציתי לומר עכשיו? מילים מתחברות
לפירורי אוכל, מקיא הכול.
הדימיון רץ מתחרה עם עצמו על ספרינטים של מאה מטר, הזיות היה
כתוב בספר, דרכים הלכתי עכשיו נפלתי.
כן כותב שיר סוף, סוף מעשה במחשבה, ועולה שוב על האוטובוס,
נסיעה אחרונה, לפני רגע הכול התפוצץ, עכשיו בראש שקט, אני
משאיר אחריי מפולות, חיות צורחות, ילדים כועסים, הורים שלא
קשורים לשום דבר, משאיר אחריי ולוקח איתי הכול, גם את הילד
ההוא שחיפש שדה להתחבא בו להמציא לעצמו עולם,
שיר סוף, כמו התחלה רק עם יותר תשובות,  אולי שום דבר בעצם לא
השתנה.
ודרכים.
כן, שיר סוף ודרכים.
המקונג, המדבר, אוטובוס, חוף ישן, זמן אבוד, דימיון שרץ, אהבה
לא פתורה, שיר לא ידוע.
שיר סוף ודרכים. כתבתי שהכול נגמר.
אהבה בדידות

כמו משחק קלפים אתה מפסיד הכול.
אהבה, איך אפשר לחיות בלי אהבה?
איך לתת לבדידות לרפא את הפצעים שהיא גרמה לך?
לא נרות, לא פרחים, לא חיבוק מחמם מול גשם שוטף.
ואתה שידעת את השיר, לא ידעת להיות זה שנכתב.
אתה מתנתק מהכול.
בנית לעצמך מבצר, כלבים מביטים בך מרחוק, יש לך הכול ואין לך
כלום
לעיתים ההכול הזה הוא כמו חבל שקושר אותך, לא נותן לך לקום
וללכת, לחפש.
אהבה, איך אפשר לחיות בלי אהבה? רק מאבק שעל המדף, משיר ישן
שמצאת
ברפרוף קל בתחנה הקבועה, לחיות מעשן של סיגריות, וכוסות יין
לבן
חיי רומנטיקן שעוד לא יצא מן הגלות של עצמו.
אתה ספון במצבר שלך, כמו חייל בעמדה שמחכה לאויב, ויודע שהוא
יבוא אולי ויתר זה מכבר
ובדידות לא תחוש לעולם? ולא תתן לאהבה להתקרב פן תתפוצץ לך
בפנים
אתה עכשיו מביט החוצה, אוגר כוח שמבדידות שנוצלה כבר עד תומה
חיי משאריות נוזליה, כמו מדבר ענק ואתה מתחת הר שוכב
עוקב בעיינים דואגות אחר עץ שיתן לך צל, ובאר שיתן לך משתה.
כותב מכתבים לעצמך בדרכים שעוד לא חצית, אבל מרחמים תדע גם
אהבה
ככה אתה מספר לעצמך, ובלילה פנטזיות מסרטי מבוגרים אתה מתעסק
בין כתלי בית הסוהר של המחשבות להפחיד, פחד עצור של חיים
מנותקים
אתה נותן לעצמך להתפוגג, הו רחמים עצמיים, אהבה איפה את?
די לחיות מבדידות כדי לדעת אהבה מהי, אבל אתה לעולם כבר לא
תדע, ויתרת מראש על הגשם השוטף
על מגע של כאב, על אישה שתקיף את גופך העגול, על ידיים
מתגלגלות על פני פנים עייפות
בהאדרה של כבוד אתה מביט אל כולם, והם בזילזול מחפשים מקום אחר
לנעוץ את מבטם,
ממך אהבה כבר לא תצא להם, גם בדידות אחרת הכירו.
מן המבצר של  עצמך אתה אליהם כבר לא תגיע.
ואם תתעסק ברחמים כמו קלפים הקוראים את גורלך
תדע את  להיות אבל לא תדע לומר די
די לחיות מבדידות, איפה את אהבה? עטופה מעיל חם בלילות של גשם
שוטף.
ולפעמיים אתה מתקנא, מכווץ את עצמך לגודל של כוסית קטנה
משתכר ושוכח את דאגותייך, אם רק היית יודע לשם מה ולמה
אנשים נלחמים לאהוב, היית גם אתה מוכן למות היום.
אבל בנית לעצמך מבצר, כלבים מביטים מרחוק, קולות זרים עולים
מתוך קופסא אתה מתמוגג
ידיין מלאות עבודה, חרושות קמטים, כאבים במפרקים, ועיינים
שחולמות, חלומות פז
לא אתה לא תצא מן המבצר, יצאו כבר לפנייך ונכבו אתה אומר לעצמך

גשם שוטף, מעשן את הסיגריה, ומחפש מקום להתחפר בו
די להיות לבד לילה.
ובחוץ קר, בפנים אינך מרגיש דבר,
בדידות תפחיד אותך, אבל לא תפיל את חומות מבצרך
כמו היו שקט, כמו היתה סערה
אבל זה אתה שקורא בקלפים, את גורלך אתה קורא
מפזר אותו, מחלק אותו לפאזל של רמזים, מילים, הגייה,טון,
משמעות
נאחז בכול דבר כמו עדות שתעזור לך לפענח את המצב
חוקר מיומן אתה, קורא בקלפים, רומנטיקן גולה
בונה מבצרים, נאחז בכול גפרור להדליק מדורות בראשך,
ואהבה? איננה, כמו אוכל לרעבים, כמו מנוחה לעמלים, איננה
ואתה מסתפק בבדידות. מסתפק. מתעסק. מתחפר.
אחרים יצאו מן המבצר של עצמם ונכבו אתה אומר לעצמך,
אבל לא תדע שלארמון הם יצאו, לארמון, ואתה מחפש באר שישקה אותך
במדבר שלך.
25 שנה

אתה יוצא מן הבית.
זה לא נראה טוב יותר ביום שמש
שמיים כהים, אולם קולנוע לפני ההקרנה,
עלים נושרים מן העצים אל בוץ המדרכה, נדבקים אל הסוליות כמו
מחפשים בית לעצמם
שביל הבית מלא בעלים שכאלה, ואולי לא ראו את הבית הזה.
מתפורר, מתפרק, כמהה לסוף, מחכה לאשכבה.
ואתה מושך 25 שנה. הוא איתך.
היא עומדת מעבר לחלון, אתה יכול להביט בה, החלון שבור מכה אחת
תפיל הכול.
תריס בו אחד תלוש, והשיח מתחתיו נגדע ואיננו עוד.
25 שנה, אתה עכשיו מביט אל הבית הזה, קללה, אתה מסנן בלי קול
אבל הכול שומע
כן, עוד מעט הכול יקרוס, ידעת זאת כבר שבתות מאתיים לפני ולא
עשית דבר.
רעפי הבית מתנדנדים צבעם כבר לא אדום כשהיה, אפור-חום, גשם
סודק אותם לאט לאט
נטפי מים גולשים בחדרים מסוימים, כמו  סודות שמתגלים, כמו אמת
מרה למראה.
צבע הקיר גם הוא היה לבן אבל לחות ופיח הפכו צבעו לשחור, כמו
רגשות משתנים
אתה מביט ולא יכול להיזכר איך נראה הקיר לפני 25 שנה.
יפה היתה, פרועה, חיפשה תשובות לשאלות ששאלת אותה, שיער גולש
עליה היית נתלה בלילות
של קור, מוצב בדרום, בין קולות חיילים לשתיקת המדבר היית שוכב
עימה בתוך חדר קטן, קירות מתקלפים, רעפים חומים, פעם היו
אדומים, חלון שבור, רמז דק או סתם נבואה אשר מגשימה את עצמה?
והיא, ששיערה השחור הגולש אלייך, שדייה היתה מניחה אל פנייך
מחכה לנחמה, מדבר כזה לא ראתה מעולם, והיא דרגה אחת מתחתייך,
ידעה לעשות הכול, ואתה ידעת לנחם, ידעת להצחיק,  ידעת להיות
באר שותת מים, שכול סביבה ראתה אבנים כבדים חסרי משמעות.
אל הדלת אתה מביט, חורקת היא, וצירה נתלש ממנה, כמו לא תלויה
בך יותר
צבעה דלתה לבן, ושריטות כלב על גופה.
אתה נזכר בלילות הקיץ שהייתם יושבים מתפעלים בפרחים שגדלים
סביבכם
ובנתיים נבלו הפרחים,  חזרתם למדבר.
חדר קטן, והיא יפה, פרועה, חולצתה צמודה אליה, מכנסייה  מחבקים
את ישבנה
והיא נותנות לך לדמיין 25 שנה,  ובתים אחרים צבועים בירוק,
בכחול
לא מגלים שום סימני התיישנות, כמו מתוך מוכן באו לכאן הלילה
לתת לך לגלות
והיא כמוך חושבת, ארונות המטבח יצאו מצירן,  ורהיטי הבית לא
הוחלפו שנים
זזה מן החלון אל הדלת, ובנתיים תגלה חריצים חדשים בין הבלטות
הישנות
המסתירות ומה בדיוק? ממון?
קולות החיילים אשר קוראים מהחדר השכן, להתכונן לתזוזה
והיא צועקת כן, ונאנחת בתוכך מסופקת לכול דבר
אתה מזיע, היא מסדרת את שיערה ואחריה אותך, אתה מלא הבטחות,
ממלא אותה הבטחות בשחצנות שלא תדע 25 שנה של שאלות ותהייה
אתה קם ומשאיר אותה לחשוב על בית קטן עם דלת שצירה עומד במקום
על גינה ששיחיה לא נגדעים, ופרחיה לא נובלים, על דקות שאין בהן
שתיקה משום שיעמום
והיא יוצאת אלייך, מגע מכיר, פנייה יודע, את ליבה אתה בנית יש
מאין, או יש לאן?
לא חיילת בדרגה נמוכה ממך עוד, לא שיער גולש, לא פרועה לשכב
בטנדר צבאי באמצע מדבר
לא שדיים עגולות לנחמתך, לא אצבעות קטנות ללכת על גופך העייף
ואתה אינך המפקד המצווה באומץ ונחישות, לא צעיר בעל בלורית,
היודע לנחם ולתת את הזמן
לא המגע המחוספס הזה אשר משיל כול דאגה, לא המבט העוקב אחריה
בתשוקה.
היא יוצאת אלייך, מביטה אל השביל, לא מפחדת מהגשם היורד, לא
מדבר כאן שהגשם הוא סוחף
לידך נאנחת, מביטה אל הבית שנדמה שכול רגע יכריז את מותו,
ואתם כמו אבלים מתנחמים בקרבתו של זה, נשימותיה מוכרות לך כמו
מבטך העוקב המוכר לה
25 שנה, והיא כבר לא מנסה לחבק, לא מנסה לנחם, מין מבט כזה של
חוסר
והחוסר מלא כול כך. לא מדבר כאן, ואין באר להשקות אתכם, אין
עיר לגרש את הפחד
25 שנה, וגשם נוטף בין רעפי הבית פנימה, אתם בחוץ, מודים,  אין
בית לגרש את המדבר הזה.