יושבת בחדרי. קוראת. כותבת. חושבת...
הם לא רוצים אותי יותר. אני יודעת. אני שומעת את קולותיהם
מלמטה, צועקים את שמי, חושבים מה לעשות. למרות שמבחינתי התשובה
כבר מאוד ברורה....
קולות חוזרים אלי מן העבר - הלא כל כך רחוק..  'את לא חושבת מה
את עושה', 'איך יכולת לעשות את זה?' , 'עליך לא היינו
מאמינים'. אני שומעת אותם מקווים, מייחלים... 'הלוואי
והיית.... נורמלית'.
הם לא מבינים למה. למה הם היו חייבים לקבל דווקא אותי. והם כל
פעם מחדש, מוותרים וחוזרים לקוות. אבל אני כבר מזמן וויתרתי.
אני כבר לא מקווה. ולי כבר יש את התשובה ביד.
מוציאה אותו מן המגירה... הוא הספיק לצבור כבר אבק, מאז הפעם
הקודמת...
זיכרונות.
אני עדיין שומעת אותם מלמטה 'אנחנו חייבים למצוא לה פיתרון',
'אני לא יכולה להתמודד איתה יותר', 'זה פשוט יותר מידי
בשבילי'.
אני מרגישה את הדמעות מתחילות, כבר מזמן הפסקתי לנסות לעצור
אותן. כשאני לבד אני יכולה לבכות...
מניחה אותו על השולחן.
נכנסת למקלחת ומפעילה את המים, בוכה לתוך עצמי בערבוביה של כעס
ותסכול.
עכשיו אני יכולה לשמוע את קולותיהם מתוך המים, צועקים.....
הלוואי שהם יעזבו אותי בשקט. רק שיתעלמו ממני, כאילו שאני
אוויר. אפילו יותר טוב, הלוואי שבאמת הייתי אוויר....
יוצאת מהמקלחת. אני כבר לא בוכה. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר
חזקה. לוקחת אותו ומכוונת. כאב חד וזהו.. חושך... הוא מקבל
אותי בהבנה ואני אותו מכניס אותי לתוכו ולתוך ים שאר הנשמות
האבודות...