זה התחיל כמו שיחה רגילה בטלפון , הוא חשב שגם השיחה הזאת
תסתיים ב-"אני אוהב אותך , אני ידבר איתך מאוחר יותר". פתאום
היא אמרה לו שהיא שונאת אותו... הוא לא הבין למה היא אמרה את
זה, אם בכלל הייתה לה סיבה לאמר את זה. משום מה היא ידעה שזה
יהרוג אותו. הוא התחיל לבכות, להזיל דמעות בקצב בעוד שקול חלש
מגרונו אומר "למה? הייתי רע אליך? אני כ"כ מצטער...".

היא לא ידעה מה לענות לו, גם היא התחילה לבכות...
בין הדמעות שלה ושלו שמעו אותה אומרת " אני מצטערת , אם נמשיך
להיות ביחד זה יעשה את שנינו עצובים... רק תבטיח לי שלא תפגע
בעצמך". היא אמרה זאת בידיעה שזה לא יקרה והוא כבר היה מוכן עם
הסכין היפנית ביד. "אני מצטער אם פגעתי בך, אני לא התכוונתי,
אבל עכשיו אני פשוט ישלם על זה שאני חלאה לא אנושית..."

היא שמעה אותו פותח את הסכין, ישר באותו רגע היא צרחה לו "לא!
אני מתחננת אל תעשה את זה, אני אוהבת אותך..." הוא לרגע עצר,
בכה עוד קצת, "מה אמרת?"
"אני אוהבת אותך... אני כ"כ טיפשה, אני כ"כ מצטערת, אני כ"כ
כ"כ אוהבת אותך". "גם אני אוהב אותך" הוא אמר, אך הוא ידע שזאת
הפעם האחרונה שהוא יאמר לה את זה.

הוא התחיל לחתוך לאורך הורידים ברגל, פשוט עשה חתכים מהירים,
עמוקים, בלי רחמים. אח"כ עבר לידיים , חתך במפרקי הזרוע.
הוא התחיל לאבד הכרה, העיניים שלו נעצמו ופתאום הכל נעשה
שקט... הקול היחיד שנשמע היה קול הבכי שלה, הקול היחיד שהתאבל
על מותו, הקול היחיד שבאמת אוהב אותו.

בבוקר ההורים שלו מצאו אותו מת במיטתו, אשר הייתה ספוגה בדם,
כריתו הייתה ספוגה בדמעות וידו המדממת מחזיקה את הטלפון. בפתק
שהשאיר כתב:
"אתם דאגתם לזה, היא כמעט הצילה אותי מזה, אני אוהב אותה"